טעיתי ואני (כמעט) לא מתנצל

ובכן, דונלד טראמפ יהיה הנשיא ה-45 של ארה"ב. זו כמובן רעידת אדמה - קלישאה, אבל טובה ממנה אין בינתיים - שזעזעה את העולם כולו, לרבות המטות של הילארי קלינטון וטראמפ, שלא לדבר על עשרות מכוני הסקרים ואלפי העיתונים, האתרים ואמצעי התקשורת האחרים שהטילו את כל יוקרתם על תבוסתו של טראמפ - והפסידו. מי שקרא את הדיווחים והמאמרים שלי על מסע הבחירות לנשיאות יודע שהאמנתי בכל לבי בניצחונה של קלינטון - וטעיתי, כמו כולם.

האמנתי בניצחונה לא מפני שאני אוהב אותה כל-כך - אני לא, אבל כמובן היא טובה אלף מונים מטראמפ - אלא מפני שבמציאות הסטטיסטית שאליה נחשפתי לא הייתה אפשרות לניצחון של טראמפ, כפי שאין אפשרות שהשמש תזרח במערב. זו היתה חוכמת ההמונים של הסוקרים, של המדיה ושל דעת הקהל. לא הייתה מציאות אחרת, למעט המציאות של מטה טראמפ ומתברר עתה שגם הצוות של המיליארדר לא לגמרי האמין במציאות האטלרנטיבית הזו (קליאן קונוויי, הפרצוף של מטה טראמפ, החלה לתרץ לכתבים, לקראת סגירת הקלפיות, את הסיבות להפסד הצפוי של הבוס שלה).

העובדה ש"כולם" חשבו כך כמובן אינה פוטרת אותי מאחריות למה שכתבתי. אני אחראי לכל מלה שיוצאת ממקלדתי - ואני נוטל עליי את כל האחריות הזו. הייתי צריך לסייג את תחזיותיי על ניצחון קלינטון במלים "בהנחה שהסקרים אינם טועים". הייתי צריך להפנים שלסקרים יש רקורד מפוקפק - ראו ברקזיט, קולומביה, יוון, ישראל - ולא לתת בהם אמון מלא כל כך. בקיצור, לא הייתי צריך להיות בטוח כל כך.

יחד עם זאת, פשוט לא נמצאו סקרים שניבאו ההפך, שהיו עשויים לשמש בסיס לדעה דווקאית. ביומיים שלפני הבחירות דיווחו כל הסקרים הארציים, בלי יוצא מהכלל - וממילא כל אתרי החיזוי שניזונים מהם - על יתרון חד-ספרתי של קלינטון על פני טראמפ.

ולפיכך, על העובדה שנפלתי בפח הסקרים, בלי להטיל בהם ספקות, אני מצטער ומתנצל. הייתי צריך לדעת טוב יותר, להיות עניו יותר, והעובדה שאני הקטן נמצא בחברת רבים מאוד וגדולים ממני אינה אפילו קורטוב של נחמה. הכשל שלהם הוא הכשל שלי, אף שאני מכיר את הסקרים רק כצרכן.

אני לא חוזר בי מאף מילה אחת שכתבתי על טראמפ. כל מי שקרא המילים האלה יודע שהרבה הערצה אין בהן. טראמפ יוסיף להיות טראמפ. האיש שישב במנהטן לפני הבחירות הוא האיש שישב בלשכה הסגלגלה החל ב-2017. אם לצטט אמרה ידועה של ברק אובמה, שאותה השמיע במהלך הקמפיין שלו נגד ג'ון מקיין ב-2008: "אם שמים ליפסטיק על חזיר, החזיר עדיין נשאר חזיר".

במלים אחרות: טראמפ היה, עודו ויהיה חזיר שובניסטי, חרמן כפייתי עם נטייה לחפינת איברי נשים, שקרן סדרתי, להטוטן פשיטות רגל ואדם שאינו עומד בדיבורו. הוא הרי הבטיח לתת פומבי לדיווחיו למס הכנסה אם ירוץ לנשיאות וכולנו מחכים עדיין בנשימה עצורה לפרסומם.

יש לטראמפ גם יכולת, מודעת או לא מודעת, למשוך למחנהו אנטישמים, ניאו-נאצים וגזענים אחרים. הוא מתנגד לחופש העיתונות, מלבין פני חבריו ברבים, לועג לנכים, נרקיסיסט נטול בושה, נקמן, נטול יכולת התמקדות ומעל לכל אדם שהוגדר כעצל מבחינה אינטלקטואלית. הוא לא ישתנה. למען השם, הרי הוא בן 70. מה שהוא לא למד עד עתה, הוא כבר לא ילמד לעולם. מה שאנו רואים עתה זה מה שנראה.

בוודאי שאינני חוזר בי מתמיכתי בהילארי קלינטון. נכון, היא אינה מושלמת. היא לא כריזמטית, יכול להיות שטושטשו התחומים בין עבודתה הממלכתית/ציבורית לבין קרן קלינטון; יש בה נטייה לסודיות מופרזת, אולי תולדה של מארבים רבים מספור שטמנו לה ולבעלה מתנגדים רפובליקאים במרוצת הקריירה שלהם. היא נתפסת לפעמים כאדם שתופר את עקרונותיו על פי אמות מידה של תועלת פוליטית; ראו עמדותיה לגבי אמנות הסחר הבינלאומיות במחלוקת עם ברני סאנדרס. גם נואמת גדולה - היא לא.

למרות זאת, קלינטון תפורה להיות נשיאה. היא בעלת רקורד מוכח בפעילות למען זכויות האדם, בעיקר זכויות ילדים, זכויות נשים וזכותן לבעלות בלבדית על גופן. היא בעלת ניסיון רב מאוד במדיניות חוץ. יש לה ניסיון ממשלי עשיר ובקיאות בדרכי התנהלותה של וושינגטון. היא הוכיחה שהיא אדם פרגמטי ובעל יכולת להגיע לפשרות. כסנטורית, היא ידעה לשתף פעולה עם עמיתיה מהצד האחר של המתרס הפוליטי, איכות שאינה מאפיינת את רוב המחוקקים הרפובליקאים. נטייתה לשת"פ גלובלי, גבולות פתוחים ועידוד הסחר הבינלאומי עומדת בניגוד גמור לעמדותיו הבדלניות של טראמפ. אם טראמפ שואף לחומות, להתכנסות פנימה, היא שואפת לפתיחות, לפריצה החוצה. בעיניי, תמיכתה בפתרון של שתי מדינות לשני עמים, כמו ברק אובמה, היא יתרון, אם כי ישראלים רבים חושבים ההיפך.

אבל, כל זה מים מתחת לגשר. נשיאה קלינטון כבר לא תהיה ואנו נותרים עם טראמפ. אני מאמין שנשיאותו תהיה רעה לארה"ב, אבל בעיקר לאותה מחצית מאוכלוסיית הבוחרים שבחרה בו (בעצם, קצת פחות ממחצית; קלינטון זכתה ברוב קולות הבוחרים, אך הפסידה במניין האלקטורים). תומכי טראמפ הביעו כמיהה ל"שינוי", אך מבחינתם לא יהיה שינוי. לשכות עבודה בהרי האפלייצ'ים ובערי רצועת החלודה במערב התיכון לא יוקמו כדי לפתור את האבטלה הכרונית במוקדי העוני שם; לא בעוד שנה ולא בעוד ארבע שנים.

כי היכן ימצא טראמפ עבודה לבוחריו - לאלה שמובטלים, שעובדים בחצאי משרות או שתקועים במשרות שכר מינימום? במכרות הפחם, שרווחיותם נשחקה בעקבות הירידה המסיבית במחירי הנפט? בחממות מו"פ, שאיש לא יקים במקומות כאלה מפני שאין שם עובדים בעלי רקע מתאים? בבתי-חרושת לפריטי אלקטרוניקה או רהיטים, שלעולם לא יוכלו להתחרות בסינים מפני ששכר המינימום בארה"ב גדול פי שלושה מהשכר בסין? כמה מסעדות מקדונלד'ס אפשר להקים כדי למצוא משרות בשכר מינימום לאימהות בלתי נשואות?

שירותי הרווחה המקוצצים, שמסייעים לרבים מבוחרי טראמפ לגמור את החודש, יקוצצו עוד יותר, אם הוא יגשים את איומו וישכנע את הקונגרס (הרפובליקאי) להעביר קיצוץ דרסטי במיסים. בוחריו קשי היום לא מעניינים אותו. טראמפ חלף מעל מוקדי הדלות באפלייצ'יה או בערים מוכות אבטלה באוהיו ומישיגן במטוסו, אך הוא לא עצר בהם, למעט חניות בנמלי-תעופה סמוכים כדי לשאת נאומי שלהוב. בשבילו, האוהדים - קשי היום ואחרים - הם סטטיסטים בתכנית הריאליטי הגדולה והמוצלחת ביותר בכיכובו שהוא הפיק אי פעם.

למעשה, נשיאותו תחדד עוד יותר את הפער בין שני הפלחים הגדולים באוכלוסיית ארה"ב: הטראמפיסטים, הציבור האנטי-גלובלי, אנטי כלכלת מידע, אנטי אמצעי תקשורת, שדבק בסדר החברתי של אמצע המאה שעברה; והפלח המודרני, שפתוח למאה ה-21, שמצויד בכישורים להתמודד עם אתגריה, שאינו חושש מתחרות גלובלית אלא שש ליהנות מפירותיה.

הפלח הראשון סוגד לטראמפ, או לפחות מוכן לסבול אותו; הפלח האחר לא ישכח ולא יסלח, למרות קריאת אובמה אמש לאחדות לבבות. יש לנו אפוא מדינה אחת, שני עמים ואפס פתרונות. לא בטוח שטראמפ בכלל רוצה לאחות את השסע הזה. קיומו מבטיח לו יכולת לנגן על מיתרי המסכנות ושנאת האחר, שנמצאים אצל חלק מבוחריו.