העם הצביע נכון

כל אימת שמתרחש שינוי משמעותי ברמה הלאומית שאינו לטעמן של האליטות השולטות בחברה או במדיה, עובר גל של זעזוע רגשי ותקשורתי ואנו נשטפים בנבואות זעם. כך היה בזמן המהפך השלטוני בישראל בשנת 1977, כך היה לאחר תוצאות משאל הברקזיט בבריטניה וכך קורה לאחר שדונלד טראמפ נבחר כנשיא ארה"ב, בניגוד לציפיות.

אמנם שקי ההון שצנחו לאחר בחירת טראמפ התאוששו מההלם הראשוני, אך מוקדם עדיין להעריך מה יקרה בעתיד. לעומת זאת, כבר ניתן לראות את ניצני ההשפעה הראשונים של החלטת הברקזיט, שמוכיחים עד כמה ההכרעה הדמוקרטית, פרי משאל עם, הייתה נכונה וצודקת מנקודת ראותו של הציבור הבריטי.

כאשר בריטניה החליטה על פרישה מהאיחוד האירופי, כל אלה הנפגעים מן ההחלטה ומאמינים בגלובליזציה, כינו אותה בביטויי גנאי שונים. קסנופוביה, אידיאולוגיה בדלנית, הסתגרות, גזענות ומה לא, כאילו העם הבריטי אינו זכאי לחרוץ את גורלו בהחלטה דמוקרטית פנימית, כאילו הדרך היחידה של בריטניה להתקיים חייבת להיות דווקא באמצעות איחודה עם אירופה.

נורבגיה אינה חלק מהאיחוד האירופי, שוויץ וישראל אף הן לא. ארצות רחוקות יותר כמו ארה"ב, יפן וסין אינן חלק מאיחוד מדיני כלשהו, אבל בריטניה דווקא כן חייבת להיות חלק מאיחוד מדיני, כאילו קיומה וקיום העולם החופשי מותנה בכך. הרי קיימים הסכמי סחר, קיימות הבנות, ולא תמיד יש הכרח במבנה של איחוד כדרך היחידה לשיתוף פעולה.

בשטף הביקורת מציבים את הכלכלה כאחד הנושאים המרכזיים, וטוענים שכלכלת בריטניה תיפגע ממהלך ההינתקות, כמו גם כלכלת העולם, אולם ההסבר ההגיוני לכך רעוע מאוד. הרי האיחוד האירופי אינו יכול להצביע על הישגים מופלאים; האבטלה בכמה מארצות האיחוד הגיעה לרמה הרסנית וכלכלות חלשות באירופה לא הצליחו להתרומם לרמת הכלכלות המפותחות גם לאחר 24 שנות איחוד.

זאת ועוד, מחמת מבנהו השלטוני ותהליך קבלת ההחלטות באיחוד, מוענקת לכל אחת מ-28 המדינות החברות בו נציגות במערך הבירוקרטי. כך נוצרה אחת המערכות הבירוקרטיות המסורבלות ביותר אי פעם במרחב המדינות החופשיות, עם הוראות רגולטוריות המשתרעות על פני מאות עמודים.

לא פחות חמור מכך הוא הכישלון של אזור האירו. בניגוד לציפיות שמטבע אחיד יתרום להורדת מחירים, הוא גרם לעליית מחירים ניכרת. אך גם מעבר לתחום הכלכלי הוכיח האיחוד האירופאי אוזלת ידו בהתמודדות מול דאעש ושטף גלי ההגירה, וזאת עקב אדישות האיחוד למתרחש מעבר לדלתותיו.

האיחוד האירופי אינו יכול לשבח עצמו ברמות של סיסמאות. תרומתו הייתה חייבת להגיע לשכבות העם הרחבות, אך זה לא קרה. חלוקת קצבאות ותמיכה באוניברסיטאות יוקרתיות ובמכוני מחקר אינה הדרך להגיע לשכבות העם הרחבות. אם שכבות אלה אינן חשות בתועלת האיחוד, האיחוד הוא כישלון.

נכון, אין ספק שפרישת בריטניה מהאיחוד מסכנת את מעמדה מולו הנובע מהיותה המדינה המפותחת ביותר במתן שירותים פיננסיים. מגזר זה מהווה כיום חלק משמעותי בתוצר של בריטניה, 17%, ורתיעה של האיחוד האירופי מהשימוש בשירותים אלה יכולה לפגוע בממלכה המאוחדת קשות. גם מגבלות סחר שהאיחוד יכול להטיל על בריטניה, בדומה למה שמוטל על הסחר עם ארה"ב, עלולות לפגוע בכלכלה הבריטית. אם כי פעולה כזו של האיחוד צפוי שתגרור תגובת נגד.

מצב הרוח הלאומי שיקף חששות אלה, אבל נתונים ראשונים מוכיחים שההחלטה של בריטניה לא הייתה כל כך נוראה. כלכלת הממלכה צמחה ב-0.5% בשלושת החודשים שלאחר הברקזיט, מעט גבוה מתחזיות האנליסטים, ואפילו ארגון ה-OECD תיקן את תחזית הצמיחה שלו לבריטניה מ-.7% ל-1.8%. גם הצריכה המקומית עלתה ב-6.2% בחודש אוגוסט האחרון.

כל הנתונים הללו אינם משמעותיים כמו תוכנית התקציב המוצעת היום בבריטניה לשנת 2017. ממשלת בריטניה הנוכחית החליטה להשקיע יותר בשיפור מצבן של המשפחות העובדות שהכנסותיהן אינן עולות. הצעות בולטות הן העלאת שכר המינימום, השלמת הכנסה והענקת תנופה לבניית דירות מגורים בנות השגה. התקציב מתמקד ממש באותה שכבה באוכלוסייה שלא נהנתה מהשותפות עם האיחוד האירופי.

בחלוף גל הביקורת הראשונית, כלכלת בריטניה מתייצבת והיא מתמקדת במתן תשובה לאלה שהצביעו בעד הפרישה - לא מתוך רגשות התבדלות, אלא משום שהם נשארו מאחור והאיחוד עם אירופה לא היטיב עימם במאומה. דומני שזוהי דוגמה נאמנה להחלטה דמוקרטית שכל אומה זכאית לה.

עו"ד לין הוא נשיא איגוד לשכות המסחר