"אישה בבית הלבן?"

מסע הבחירות בארה"ב שהוכרע לפני פחות מחודש היה, למעשה, מלחמת סיפורים. המציאות מתחילה בראש שלנו. אנחנו מדמיינים, בוחרים, ונוכחים, בדיעבד, אם זה התקיים או התנפץ. השביל שוויתרנו עליו אבוד לנו. "אישה בבית הלבן" זה לא סיפור. זה רק רכיב. מיד נבין מדוע. 

לאיש מבין שני המועמדים, דונלד טראמפ והילרי קלינטון, לא היה ניסיון קודם כנשיא. לכן, זירת הקרב הייתה סיפורים בתחפושת הבטחות. העובדה, בלי קונטקסט נרטיבי, היא יתומה וחסרת ערך. גיוס קולות הוא בימוי של פנטזיה על איך הולך להיראות העולם שלי ושל משפחתי עם הנשיא/ה החדש/ה.

בסדרה "צדק פלילי" או "ליל אירוע" בגרסתה האמריקאית, מבקש עורך הדין מהחשוד ברצח לא לספר לו שום עובדה, כי זה יבלבל אותו ויפגע בגמישות המקצועית שלו. ינצח מי שהסיפור שלו טוב יותר.

אנחנו צורכים סיפורים כמו פחמימות, כי הם מבשרים שינוי: איך יציל, הפעם, הגיבור את העולם מאבדון, ויביא ישועה. זה מכניס אותנו למתח וסקרנות. אדרנלין ועוד הורמונים שהאנושות מכורה להם. 

אובמה סיפר סיפור: הבלתי אפשרי - אפשרי, המיעוט יהפוך לרוב והחלש יהיה חזק. טראמפ הציע סיפור: אמריקה תחזור, משפל המדרגה, להיות גדולה. הרעיון המרכזי הוא לפשט את ה"מה ייצא לכם ממני" באופן הכי דרמטי. משחור ללבן, מרע לטוב. 

להילארי קלינטון לא היה סיפור. היא מנהלת שנונה ומיומנת שניהלה קמפיין חכם, פרפקציוניסטי ואחראי. אבל בגלל שהיא התעלמה מהסיפור הפשוט סביב המדורה, היא נגררה לרשימות יבשות ולטקטיקות התגוננות מול היריב.

במשנה של הילרי היו הרבה אג'נדות יפות, צודקות, הוגנות ומבוססות שעם כולן הסכמתי, אבל לא הייתה דרמה פרימיטיבית שבה היא טרזן ואנחנו ג'יין. כך יצרה במו ידיה ואקום, שאותו מילא טראמפ. 

החקירה נגד קלינטון פרנסה את מחנה טראמפ, וגסות הרוח והגזענות של טרמאפ שירתה את מחנה קלינטון. אבל החלשת היריב וזריעת חול בעיניו לא יכולה להיות אסטרטגיה, אלא רק נדבך טקטי. זה אינו המחזה שהמועמד מביים להמון, אלא הסחת הדעת מהמחזה. וזה מבלבל.

המשיכה של קלינטון למתג מחדש את השינוי שטראמפ מכר כשינוי מסוכן היה, כמובן, פתרון קלאסי בתורת הלחימה, אבל פרדוקסלית היא חיזקה אותו כמנהיג השינוי. ותשוקת ההמונים לשינוי חזקה מהפחד.

הוויתור של קלינטון על מעמד הפועלים הלבן, בהנחה שאין לאישה לבנה ואמידה מה להציע להם מול גבר לבן גס, גזען ושמרן - יצר וואקום. במקום הדרמה בה היא מנצחת עבורם את יוקר המחיה, כיוונה הילארי לערך הצדק החברתי שהוא גבוה מדי בסולם מאסלו. כך הפקירה אותם ליריב.

גם "אמריקה כבר נהדרת" מסרסת את השתוקקות ההמונים לדרמה. תחמיאי לנו, זה נעים, אבל יותר נעים אם תעשי אותנו יותר נהדרים.  

לרשימת האין - סיפורים מצטרפת סוגיית הסוגיות: אישה בבית הלבן. זה לא סיפור. זו כותרת מאובקת שמחפשת במה. שחור בבית הלבן היה סיפור סינדרלה, וזה מה שניצח את רומני ואת מקיין. שחור ללא תסביכים של שחור, שמציע למוחלש להיפטר מתסביכיו - זו דרמה!

תקרת הזכוכית של הנשים נשברת בכל פעם בזכות מוטיב פמיניסטי חדש ומטלטל. ויקטוריה ניצחה את השד האפל של גיל צעיר. "ילדה על כס המלוכה". גולדה מאיר המשופמת הפתיעה בכך שאישה יכולה להיות גבר. בנזיר בוטו שבשה את הקונספציה שאשה מוסלמית לא אומרת לגבר מה לעשות.

קלינטון לא מגיעה מעוני. היא אינה מיעוט אתני. היא חיה באומה שמשננת בשנתה את המשנה הפמיניסטית. אבל היא אישה שנבגדה בפומבי. נכס אסטרטגי מבוזבז.

סתם אישה בבית הלבן זה מוזיקה מוכרת. אחרי 8 שנות אובמה, אישה לבנה אמידה בגיל העמידה לא מצדיקה כל כך הרבה ביונסה, מריל סטריפ, מדונה, דמי לובטו, סיגורני ויבר. ודאי שהפגנות סטייל 1969 על האישה הפגועה לא יעברו את סף הגירוי של הפועל הלבן, השחורים המאוכזבים והנשים הרפובליקניות שרגילות שגברים הם ניאנדרטלים.

קלינטון הייתה יכולה לתת טוויסט חדשני לפמיניזם. לאלתר על המחאה נגד הגבר המטרידן, לערער את הסטטוס-קוו, ולהוביל שינוי במחלקת "אישה בבית הלבן".בכל שוביניסט מתעמר חבוי גבר הגון שמשווע להשתחרר. בואו נקבל אותו ונעזור לו. הזאב הרע הוא גם קורבן הנסיבות שהחברה צריכה להציל ולשקם ולא להקיא מתוכה.

האמביוולנטיות של קלינטון כלפי היותה אישה לא נחשקת הייתה לה לרועץ, ובהיעדר נרטיב מטלטל אחר, פינתה את הבמה ל"בלתי כשיר" כפי שכינתה אותו. כאישה שרק לכאורה סלחה לבעלה ההולל, היה עליה לפנות אל גברים כפי שמרטין לותר קינג ונלסון מנדלה דיברו ללבנים: בסלחנות, הכלה והזמנה לפיוס. לא בזעם עצור.

זה היה עשוי לפרנס את מוטיב הפלורליזם של המועמדת, אגב היותה אישה, ואולי באמת להחליש את היריב. אז זהו, שעוד ארבע שנים. אולי.