בלי קרן מספקת, רמת החיים תרד

לאחרונה עוסקת הכנסת, בסוגית גיל הפרישה של נשים מהעבודה. הנושא ראוי ויש לדון על כך בשום שכל, ואולם רוב הנוטלים חלק בדיונים מכוונים את דבריהם לגיל הפרישה ולא לאיכות החיים אחרי הפרישה, הנגזרת מהפנסיה הצוברת.

אין ספק כי פרישת עובד או עובדת כאשר כוחם עוד במותניהם או במוחם היא בזבוז משאבים למשק. חשוב עוד יותר, אילוצם לפרוש בנסיבות כאלה הוא גרימת עוול להם ולמערכת כולה.

חסידי השארת גיל הפרישה על כנו מדברים רק על כוחה הפיזי של העובדת, אולם מתעלמים לחלוטין מקצבת הפנסיה שתקבל. על מנת להשלים את התמונה ולהציף את הבעיה בכללותה, אנסה כאן לערוך חישוב גס שיוכל להצביע על התמונה הריאלית.

נניח שהעובד מתחיל לעבוד בגיל 25, אחרי הטיול הגדול בחו"ל והלימודים. אם גיל הפרישה הוא 65, יש לו כ-40 שנות עבודה. כיום ההפרשה לפנסיה היא 12% משכר העובד, כך שבמשך שנה הוא צובר 1.44 חודשי משכורת לפנסיה, ואחרי 40 שנה - 57.6 חודשי משכורת ועוד ריבית ורווחי קרן הפנסיה.

הריבית כיום נמוכה מאוד, ולכן החישוב נעשה לפי הריבית שקבעה הממשלה לקרנות הפנסיה לפני החוקים בשנות ה-90, כלומר 4% בערך. בחישוב ריבית דריבית לתקופה של 40 שנה מתקבלת ריבית של כ-80% לכל התקופה. כלומר בסך הכל 104 חודשי עבודה, שהם בסיס הפנסיה של העובד (כאן המקום לציין כי התייחסתי לשכר העובד כקבוע במשך כל 40 השנים, ואולם אנו יודעים כי ישנה זחילת שכר במשך השנים עד כדי שכר כפול ויותר).

לפי דוחות הלמ"ס, תוחלת החיים הממוצעת של נשים בישראל היא 83, כלומר יש לדאוג ל-18 שנות פנסיה לפחות - 216 חודשים, בהנחה שהעובדת פורשת בגיל 65. אפשר לראות מיד כי הפנסיה הצוברת בהנחות הנ"ל אינה מכסה אפילו 50% משכרה האחרון של העובדת, אלא רק כ-48%.

יתרה מכך, השכר החציוני במשק בשנת 2014 היה כ-5,700 שקל לחודש לאישה עובדת. מכאן שהפנסיה החודשית שלה תהיה 48% מסכום זה, כלומר כ-2,700 שקל לחודש. גם אם נוסיף את קצבת הזקנה של הביטוח הלאומי בגובה 2,000 שקל, תישאר העובדת בפנסיה במחסור של 1,000 שקל בחודש.

בהנחה כי שכר העובדים בישראל גדל במשך 40 שנה, והרווחים בקופת הפנסיה כיום אינם מגיעים ל-4% בשנה, וכי רצון הפורשת לפנסיה הוא לשמור על רמת החיים שהתרגלה אליה במשך השנים, אפשר לקבוע בבירור כי אם היא תפרוש בגיל 65, רמת חייה תרד.

אם ברצוננו לשמור על רמת החיים אליה הורגלה העובדת בשנים האחרונות לעבודתה, אזי החישוב מעלה שעליה לפרוש לפנסיה בגיל 68, והתוספת של קצבת הזקנה מהביטוח הלאומי והריבית על יתרת הקרן בזמן תשלום הקצבה יבטאו את זחילת השכר במשך השנים. לתובנה זו יש להוסיף את העובדה שתוחלת החיים ממשיכה לעלות ולכן את גיל הפרישה צריך לעדכן מדי עשור.

סיבה נוספת לכך שיש לקבוע את גיל הפרישה בין 68 ל-70 היא כי ההנחה לעיל לפיה כל העובדים במשק עובדים רצוף מגיל 25 עד גיל הפרישה היא תיאורטית בלבד, שכן תמיד יש תקופת המתנה בין עבודה לעבודה או חודשי אבטלה מאולצת. לסיכום, בבואנו לבחון את שאלת העלאת גיל הפרישה לנשים יש לראות את התמונה בכללותה.

למרות ההבנה שישנם מקצועות שוחקים, שכוחם הפיזי של העובדים בהם אינו מאפשר להם להמשיך לעסוק בהם מעבר ל-40 שנות עבודה, חשוב לא להתעלם ממרכיב איכות החיים של הפורש לפנסיה. עליית תוחלת החיים בעולם המערבי ובישראל בפרט וכן העובדה כי במשך שנות העבודה, מרבית העובדים אינם מועסקים בצורה רצופה, רק מחזקת את הצורך בהעלאת גיל הפרישה לנשים ל-68.

כאן המקום לציין כמובן שיש לאפשר לעובדים שהגיעו לגיל פרישה להמשיך לעבוד לפי רצונם, כל עוד תפוקתם ותפקודם מתאימים למערכת בה הם נמצאים, וזאת לטובת העובד ולטובת המערכת כולה.

■ הכותב הוא כלכלן, חבר נשיאות לשכת המסחר תל-אביב והמרכז.