פרויקט מיוחד: כמה עולות ההתנחלויות למשלם המסים

כנס הרצליה, יוני 2014. שר האוצר דאז, יאיר לפיד, נושא דברים. מאחר שעבר מאז זמן רב, יותר משנתיים, קל לשכוח ולכן נזכיר ונעשה סדר: אחרי שלפיד שבר ימינה מבחינה כלכלית ולפני ששבר ימינה מבחינה מדינית, הוא שבר עוד שמאלה מבחינה מדינית, כאשר דיבר בכנס הנחשב על המחיר הכלכלי לשיטתו של ההתנחלויות.

"איפשהו בין איתמר ליצהר", הוא אמר, "קבור הכסף שיכול היה לשמש לנו לכיתות קטנות יותר, לשירותי בריאות טובים יותר, לצמצום האי-שוויון בחברה הישראלית וגם לכיפות ברזל ולטילי חץ 3 ולהתעצמותו של צה"ל". לפיד הוסיף כי "ההתנחלויות האלה יקרות לנו", וציין כי הן עולות למדינת ישראל מיליארדים רבים.

אמנם דיוק בנתונים אינו הסגולה של לפיד, אבל הוא ודאי אינו היחיד שמדבר, לא רק על המחיר הפוליטי-מדיני של היישובים ביהודה ושומרון, אלא גם על זה הכלכלי. אחרי תקופה ארוכה שעסקו פחות ביישובים ביהודה ובשומרון, לאחרונה הדיון בנושא שב אל קדמת הבמה, על רקע הסאגה בעניין פינוי עמונה והצעת ההחלטה שהתקבלה במועצת הביטחון של האו"ם כנגד ההתנחלויות. בזמן שמתעצם הדיון הפוליטי בעניינן, "גלובס" יצא לבדוק כמה באמת עולות לנו ההתנחלויות מבחינה כלכלית.

האשמות הדדיות בהסתרת מידע

על פניו, יש מסמך פשוט שמבהיר את העלויות. כידוע, ישראל מקבלת מדי שנה ערבויות במיליארדים מארה"ב, ומאחר שארה"ב (לפחות עד עידן דונלד טראמפ, שטרם ברור כיצד ינהג) מתנגדת לפיתוח היישובים ביהודה ושומרון, הוסכם בין שתי המדינות כי סכום ההשקעה בהתנחלויות יקוזז מהערבויות. לפיכך, משרד האוצר מכין מדי שנה חישוב כזה, המועבר לארה"ב (ראו טבלה).

לנתוני משרד האוצר מצורף מסמך המסביר את אופן חישוב הנתונים. המסמך מציין שבדוחות הכספיים של הממשלה, ההוצאות להתנחלויות אינן מפורטות באופן ישיר, לכן בכל גורם ממשלתי נעשה חישוב בידי חשב המשרד, שהפריד מתוך סעיפי התקציב את ההוצאות שהוצאו על ההתנחלויות. מהנתונים הללו עולה כי ישראל משקיעה בהתנחלויות כמיליארד שקל בשנה, ואחד הנתונים הבולטים בהקשר זה הוא הצניחה הדרמטית שחלה בהשקעה הזאת משנת 2004 והלאה, אבל עוד נגיע לכך בהמשך.

אלא שנתון זה, פרי עבודת האוצר, יכול להיות אומדן גס בלבד, בהיותו מטעה לשני הכיוונים. מחד גיסא, נכללות בו השקעות דוגמת מבני ציבור ביישובים, אף שברור שבכל מקום אחר שבו היו גרים המתנחלים - רעננה, חיפה או דימונה - הם היו זקוקים להם. ומאידך גיסא, אין נכללים בנתונים למשל השקעות בתשתיות כבישים בין היישובים, בטענה שכבישים אלה לא משמשים רק מתנחלים אלא גם פלסטינים.

כך, לדוגמה, פרויקט גדול שהחלה בנייתו באזור חיזמה, יפתור בעיות פקקים ותאונות דרכים לא רק לתושבי בנימין היהודים, אלא גם לתושבי רמאללה, ביתנייה ואל בירא הפלסטינים. אמנם עובדתית טיעון זה נכון, ובאמת פלסטינים עושים בכבישים אלה שימוש לפחות כמו היהודים בגדה, אבל לצד זה, מותר גם לתהות בקורטוב של ספקנות אם מדינת ישראל הייתה יוצאת לפרויקטים מעין אלו לו היה משמשים פלסטינים בלבד, ובעצם אפשר להניח שמטרתם לסייע למתנחלים, ותופעת הלוואי היא שהם מסייעים לפלסטינים.

בהקשר הזה יש לציין כי אם בשנים עברו נסללו פרויקטים גדולים בתחום התחבורה מעבר לקו הירוק, דוגמת חוצה שומרון, עוקף עזון ועוד, הרי שבשנים האחרונות בולטת התמעטות פרויקטים אלו, ודאי בהשוואה לאזורי פריפריה אחרים, כמו הנגב והגליל, שם צצים לאחרונה מחלפי ענק. בין עבודות תשתית הכבישים שכן נעשות בימים אלה בגדה, נציין את עוקף נבי אליאס, שעלותו מוערכת ב-50 מיליון שקל, וכאמור, פרויקט חיזמה, שעלותו מוערכת ב-60 מיליון שקל.

הוצאות הביטחון, הן דוגמה לסוגיה נוספת שלא ברור אם הן חלק מ"נטל ההתנחלויות". בעצם, פה מתחילה ההשקפה הפוליטית להיות המדד המכריע. ב"שלום עכשיו" הוציאו כבר תחשיב כיצד המלחמה בטרור, פינוי גוש קטיף ושאר פעולות שעלו מיליארדים רבים, כולם נובעים מההתנחלויות. מנגד, במועצת יש"ע מספקים תחשיב, גס הם מודים, של מחיר "תוכניות השמאל", כאשר לשיטתם המבצעים הצבאיים האחרונים בעזה ופינוי גוש קטיף נובעים מהיוזמות המדיניות שהובילו ממשלות העבודה וקדימה, וגם אצלם התחשיב מגיע למיליארדים לא מעטים.

אם נניח לרגע בצד את הטיעונים הפוליטיים, ובהתאם גם את הוצאות כוחות צה"ל שנמצאים מעבר לקו הירוק כדי לשמור על ביטחון כלל תושבי ישראל, ישנן הוצאות ביטחון שנובעות ישירות מהיישובים ביהודה ושומרון. גם הן כלל אינן נכללות בחישוב של משרד האוצר שהוזכר, המועבר לארה"ב. בתוך אלו ניתן לציין את השמירה בחלק מהיישובים עצמם (בחלק גדול מהיישובים, נטל השמירה הוא על התושבים או על חברות אזרחיות) וגם מיגון אוטובוסים, שעלותם גבוהה פי 1.3-1.5 מאוטובוסים רגילים.

ניתן לכלול כאן גם את סבסוד התחבורה הציבורית מעבר לקו הירוק. לא מדובר בסכום גבוה - כ-10 מיליון שקל בשנה, ולא לחינם הוא מובא פה, כי הצדקתו בכך שהוא מעודד את התושבים היהודים, בדגש על בני הנוער, שלא לנסוע בטרמפים, מחשש לפיגועי טרור וחטיפות. כך, למשל, במקרה של חטיפתם ורציחתם של שלושת הנערים בקיץ 2014, מעבר לטרגדיה האנושית, אין ספק שלו היו בוחרים לנסוע בתחבורה ציבורית ולא לעלות על אותו טרמפ גורלי, מעבר לכך שהם עוד היו חיים בינינו, היו נמנעות כנראה הפעולות הצבאיות במסגרת המבצעים "שובו אחים" ו"צוק איתן", על עלותן, הנאמדת במיליארדים.

כדי להבין עד כמה קשה לכמת את שאלת העלות של ההתנחלויות, נציין כי גם מי שאמורים להיות מומחים לעניין - מועצת יש"ע, שלום עכשיו וגורמים אחרים המזוהים עם השמאל, בהיותם חוקרים את הנושא זה שנים, מתקשים להגיע לנתון ברור כזה. הדיון בנושא עם גופים קוטביים אלו, מלווה בחילופי האשמות על הסתרת מידע.

"המימון של התנחלויות לא בא ממקור אחד במשרדי הממשלה, אלא ממשרדים שונים", אומרת טליה ששון, כיום נשיאת הקרן החדשה לישראל ולשעבר ראש המחלקה לתפקידים מיוחדים בפרקליטות המדינה ומחברת חוות דעת (ביניים) בנושא מאחזים בלתי מורשים. "תכנון זה משרד השיכון, ביצוע של תשתיות נעשה באמצעות המועצות המקומיות, כאשר דרך משרד השיכון כנראה מוזרם התקציב. חשמל מגיע מחברת החשמל, מים ממקורות ומשרד הפנים משלם כל חודש לרשות מקומית. הכסף מגיע מכל מיני כיוונים ודרכים. אם מקימים כביש חדש, כיתות כוננות, גדר או גנרטור, הרבה פעמים המקור לכך הוא משרד הביטחון. הפיזור הזה והדרך שהכסף עובר, זה חלק מהרעיון שלא יהיה נתון אחד שמישהו יוכל לשים את היד ולהגיד 'הנה התקציב שעובר'".

מהצד השני עולות האשמות על מניפולציות במספרים. כך, לדוגמה, לפי תחשיב שביצעו ב"שלום עכשיו" על הוצאה על חינוך פר תלמיד, עולה שהמועצות ביו"ש הן עם ההוצאות מהגבוהות בארץ. אם תקציב החינוך בכלל המדינה (לא כולל מתנחלים), הוא 4,915 שקל לתלמיד בממוצע, הרי שבשומרון הממוצע הוא 8,034 שקל - גבוה יותר באופן דרמטי. אלא שבמועצת יש"ע מדגישים שאחד הפרמטרים שיוצרים את ההבדל הוא הפער בעלות בין מועצות מקומיות לאזוריות, שבהן נדרשת מערכת הסעות יקרה, והפער הזה מתקיים בכל הארץ.

כך יוצא שההוצאה במועצה המקומית בית אל (4,425 שקל לתלמיד) נמוכה בהרבה מזו של המועצה האזורית אשכול (12,952 שקל לתלמיד), שנמצאת בין רצועת עזה ובאר שבע ומאופיינת במעט אוכלוסיה ושטח גדול.

 הוצאות הממשלה על ישובים ישראלים מעבר לקו הירוק

נתניהו קיצץ בבנייה

בתחום הבנייה מתגלה דבר מעניין. כבר עברו חלפו להם הימים מתקופת ממשלת יצחק שמיר, שבה נבנו כ-10,000 יחידות דיור ויותר בשנה מעבר לקו הירוק. בסוף שנות ה-90 ותחילת האלף הנוכחי עוד היו כ-3,000 התחלות בנייה ביהודה ושומרון בממוצע לשנה. מאז המשיכה הצניחה, ולמעשה מאז 2009 הממוצע השנתי של התחלות הבנייה מעבר לקו הירוק הוא רק מחצית מכך, לפי נתוני מועצת יש"ע. לפי נתוני שלום עכשיו, נבנות כ-2,000 יחידות דיור בשנה בתקופת נתניהו, אלא ששם מדגישים שאם בתקופת ממשלות שרון ואולמרט הבנייה הייתה בעיקר בגושי ההתנחלויות, נתניהו בונה בעומק השטח, רמז לניסיונו להרחיק את ההיתכנות להקמת מדינה פלסטינית ביום מן הימים.

האם ייתכן שצמצום הגדלת ההתנחלויות מתרחש דווקא בשנות נתניהו, שנחשב איש הימין האידיאולוגי, ודאי ראש הממשלה הימני ביותר מאז יצחק שמיר? מתברר שכן. ולא רק זאת. קודם לכן הוזכרה הצניחה בין 2003 ל-2004 בהוצאות על ההתנחלויות, לפי נתוני משרד האוצר. מי היה שר האוצר בשנים אלה? אותו נתניהו. חרב הקיצוצים המפורסמת שלו הופנתה לא רק כלפי שירותי הרווחה, אלא גם במידה רבה ליהודה ושומרון.

במסגרת זו בוטלו הטבות משמעותיות. למשל, קודם לכן, כאשר הייתה נבנית שכונה חדשה באחד היישובים, המדינה הייתה לוקחת על עצמה את הוצאות התשתיות. הכשרת המגרש לבית לבדה עולה כ-200-250 אלף שקל. אבל מאז 2004 הדין הוא כדין כל מקום אחר בארץ.

חגית עופרן, ראש צוות מעקב התנחלויות ב"שלום עכשיו", מסכימה שהמציאות השתנתה אבל עדיין מוצאת הפליה לטובת המתנחלים: "הם צודקים כשהם אומרים 'אנחנו כבר לא כאלה מפונקים', אבל להם עדיין יש יותר מדינת רווחה ממדינת ישראל. למשל בשירותים שהם מקבלים, כי הם מועצות אזוריות. אמנם יש מועצות כאלה גם בגליל ובנגב, אבל שם אין שירותים טובים.

"ההטבות להתנחלויות לא כתובות בתקציב אלא בקריטריונים. איך בתי ספר דתיים מקבלים יותר מחילונים? יש תקנות, למשל תקן לרב בית ספר או לקניית חומשים, שכמובן רלוונטיים לדתיים. תקנות כאלו שאפשר לתפור שיתאימו למקום מסוים.

"בנוסף, משרד הפנים נותן לרשויות המקומיות מענקי איזון. אלו מחולקים לפי קריטריונים, למשל מענק ביטחוני להקפאת הבנייה בעשרות מיליוני שקלים. יש מענק אוסלו, שעדיין מתקבל; ומענק התיישבות צעירה, שמגיע רק להתנחלויות ולרמת הגולן. מקרה אחר של הטבה ברורה נוגע לבית כנסת שהרסו בגבעת זאב בגלל שהיה על קרקע פרטית. אז כפיצוי נתנו למועצה 5 מיליון שקל, וברור שזה לא רק לבניית בית כנסת חלופי, שעולה הרבה פחות. כל המענקים הללו מסתכמים ביותר מ-100 מיליון שקל בשנה".

יגאל דילמוני, סמנכ"ל מועצת יש"ע, מגיב לטענות עופרן ואומר כי רק רבע מהמועצות ביהודה ושומרון הן אזוריות ורק רבע מהאוכלוסייה גרה שם. לגבי המענקים, הוא אומר כי מענק ההקפאה כבר הסתיים ונועד לפצות על נזקים עצומים שהיא גרמה ליזמים וקבלנים שהחלו לבנות, וכן למועצות.

במבט רחב יותר, אומר דילמוני, "יש ערכים שערכם גדול מכסף. אם אני לוקח את הקמת המדינה, גם מבחינת ההוצאות הכספיות וגם הדם שנשפך, לא בטוח שזה שווה כלכלית. בהיבט האידיאולוגי אנחנו הרבה יותר קרובים למפא"י מאשר לז'בוטינסקי. בן גוריון עבורנו הרבה יותר דמות משמעותית ומכתיבת דרך, כי ההתיישבות כולה בנויה על ערכים של דונם ועוד דונם וחזרה לנחלת אבותינו, שהמציאו המפא"יניקים, והם לא נמדדים בכסף. אם בן גוריון היה עושה טבלת אקסל, הוא היה אומר 'לא כלכלי לי להקים את מדינת ישראל'.

"ואחרי שאמרנו את זה, ההתיישבות ביהודה ושומרון אינה נטל כלכלי, אלא עורף כלכלי חזק וטוב למדינת ישראל. אומרים שהמדינה מעבירה מיליארדים להתנחלויות. לנגב ולגליל יש משרד שלם, יש הרשות לפיתוח הנגב והגליל, יש תפקידים ממשלתיים לעזור לגליל והנגב. רק לפני שנה וחצי המדינה החליטה להשקיע מיליארד ורבע שקל בעוטף עזה. ולפני כן, במהלך נכון בעיניי, המדינה החליטה להשקיע 15 מיליארד שקל ביישובים הערביים. יש מדינה ויש לה אינטרסים ובהם היא מוכנה להשקיע כסף. זה לא אומר שאנחנו יושבים פה על הררים של זהב. התושבים פה עובדים קשה למחייתם. גרף קו העוני פה דומה לכל מקום אחר בארץ.

"זה לא המתנחלים מקבלים, אלא כסף שהמדינה משקיעה ביהודה ושומרון. יש ירידה מ-1.7 מיליארד שקל ב-2003 לכמיליארד, למרות שהוכפלה האוכלוסייה ב-20 השנים האחרונות. זה אומר שהכסף לא הולך למתנחלים".

צורת התיישבות יקרה

את סיפור הקיצוץ ההדרגתי בהשקעות מעבר לקו הירוק אפשר להביא גם דרך סיפור "החטיבה להתיישבות", שהוקמה לפני כ-30 שנה לסייע ליישובים ביהודה ושומרון, כי ההסתדרות הציונית העולמית וגופים בינלאומיים אחרים בנו בכל הארץ מלבד ביהודה ושומרון, כדי להימנע מלחץ בחו"ל. לפני כ-10 שנים הוחלט שהיא גם תסייע לנגב ולגליל ומאז תקציבה מחולק בין שלושת האזורים. ההשקעה שלה מעבר לקו הירוק החלה לרדת ב-2014, מ-84.6 מיליון שקל שנה קודם לכן ועד 62.5 מיליון שקל בשנה שעברה וברבעון הראשון של השנה הנוכחית - מיליון שקל בלבד. הקשיים בפעילותה נבעו מהתנגדות המשנה ליועמ"ש. אבל לאחרונה נמצא הפתרון שיאפשר את חזרתה לפעילות.

גם דירות בזול כבר קשה למצוא שם. דילמוני, שמתגורר ביישוב אבני חפץ, אומר: "ביישוב שלי מחיר דירה נע בין 900 אלף שקל ל-1.3 מיליון שקל. בגוש עציון המחיר מגיע ל-2 מיליון שקל. בעומק השטח, כמו עלי, זה מגיע למיליון שקל. יש מקומות יותר זולים אך מבודדים, אבל לך תגור בבקעת הירדן".

היבט חשוב שבו ההשקעה בהחלט נובעת מההתנחלויות הוא עצם היות היישובים מבודדים ועם אוכלוסייה קטנה יותר. ששון: "ככל שמדובר ביישובים רחוקים ובודדים, וצריך לסלול להם כביש, בכביש הזה משתמשת קבוצה קטנה של אנשים, אז העלות פר אדם מאוד גבוהה. זה לא כביש ירושלים-תל אביב שחצי מדינה נוסעת עליו, אלא תושבי מאחז או יישוב קטן. ואלו לא רק הכבישים, אלא כל התשתיות - מים, ביוב, הכשרת פני השטח, מבני ציבור. בכל אלה אתה יוצר תשתיות למספר קטן של תושבים.

"לכך צריך לחבר את סוגיית צורת ההתיישבות בגדה המערבית. למשל באיתמר, דרך הקמת המאחזים היא ממש על הקו של הגבולות המוניציפליים של היישוב, שמאוד הורחב באמצע שנות ה-90, לא מטעמים של צרכים של איתמר אלא מטעמי שליטה בשטח. המאחזים נועדו לשליטה ישראלית, אף שמספר המתיישבים מאוד קטן. אז מקימים כמה מאחזים על הקצוות של הגבול המוניציפלי. הצורה הזאת של ההתיישבות מאוד יקרה. זה לא ריכוז מסיבות אורבניות, אלא להיפך - מתפזרים".

בתחום התעשייה, אמנם יש על חלק גדול מהפעילות העסקית הטבות מעצם ההגדרה של אזור פיתוח א', אבל גם ב"שלום עכשיו" מודים שהטבות מעבר לכך, שהיו בעבר, בוטלו באופן רשמי, אם כי המוטיבציה של המתנחלים מכתיבה מציאות אחרת.

עופרן: "משרד השיכון עדיין מממן תשתיות בכל הארץ, גם כשזו לא בנייה ממשלתית. בונים הרחבה באיזה מקום וזה נקרא הוצאות פיתוח. המשרד מממן לרשות המקומית ואז כשהיא מוכרת את הבית, משלמים עליו דמי פיתוח. למעשה, זו הטבה למועצות.

"איך קורה שמשרד השיכון משקיע יותר בהתנחלויות? אין החלטה שיקבלו יותר כאזור פיתוח, אבל מה שקורה זה שבאזור פיתוח הכסף יוצא רק אם יש פרויקט בנייה. בנגב בונים פחות, אולי כי יש פחות ביקוש, ולמתנחלים יש יותר מוטיבציה לבנות. אין החלטת ממשלה לבנות יותר, אבל זה מה שקורה".

לשיטת עופרן, יש תמיכה ממשלתית נוספת באופן נסתר, דרך הבחירה את מי להעסיק במגזר הציבורי: "במחקר של ה-OECD ניסו לברר איך המדינה מחשבת את ההתנחלויות לעומת ישראל מבחינה כלכלית. במחקר הזה רואים בין היתר במה עובדים המתנחלים. ומה מתגלה? שאם בישראל 10% עובדים במגזר הממשלתי, בשטחים מדובר ב-20%. בעצם ככה הממשלה מחזיקה אותם כלכלית. פעם סידרו להם עבודות יזומות כמו בקק"ל, וכל מיני תפקידים כמו מזכיר, מזכירה של המזכיר, גננת ועוד. היום זה עובד דרך צירוף למגזר הממשלתי".

 מפת היישובים מעבר לקו הירוק

14 אזורי תעשייה, 900 מפעלים

התעשייה מעבר לקו הירוק נמצאת במגמת גידול. לפי נתוני מועצת יש"ע, יש שם 14 אזורי תעשייה, 900 מפעלים וכ-25 אלף עובדים - 15 אלף מהם תושבי הרשות הפלסטינית. בשנים 2012-2015 מספר העובדים גדל ב-20%. אזורי התעשייה המרכזיים הם ברקן, אריאל, שחק, בר און, קרני שומרון, עימנואל, שער בנימין, גוש עציון, מיתרים, קרית ארבע, שילה ומעלה אדומים.

באזורי התעשייה הללו ניתן לרשום היעדרות רועמת של חברות ישראליות בינלאומיות, שנמנעות מלהציב רגלן במקומות אלו כדי שלא ייפגעו בחו"ל, שם השהייה הישראלית מעבר לקו הירוק נתונה לביקורת חריפה.

ביחס לעובדים הפלסטינים במקומות אלה, דילמוני מעריך כי לפחות 100 אלף מתושבי הרשות נתמכים כלכלית מתעשייה זו, שבה הם משתכרים שכר גבוה פי 2-3 מהממוצע ברשות. זו כנראה הסיבה לתוצאות המפתיעות של מחקר מאוניברסיטת אל-קודס לפני 5 שנים, שגילה כי אנשי עסקים פלסטינים עושים עסקים עם ישראל והמתנחלים בהיקף גבוה יותר מאשר עם פלסטינים. לפי המחקר, הסיבות לכך הן היציבות הפוליטית, יכולתם של בתי המשפט לאכוף חוזים, קלות הייבוא והמסחר, מערכת מיסוי נוחה והקשרים התרבותיים עם יהודים יוצאי מדינות ערב. דילמוני מסיק מכך ש"עידוד התעשייה ביו"ש, יש לו השלכות מדיניות ועל האזרח במדינת ישראל. זה קונה שקט. אנחנו רואים שאיפה שיש כלכלה עירנית, המקום יותר רגוע".

המגמות ביו"ש: חרדיזציה, אורבניזציה וגידול טבעי מהיר במיוחד

תדמית המתנחל שהתקבעה בתודעה הישראלית היא של דמות חובשת כיפה סרוגה, לבושה מעיל דובון, נושאת רובה מסוג עוזי ומתגוררת ביישוב קהילתי של קרוואנים, או בגרסה המתקדמת יותר - בתי רעפים אדומים.

אבל חלק גדול ממה שהיה נכון לפני 40 או 30 שנה כבר הרבה פחות נכון היום. ראשית, מבחינה דמוגרפית, הציונות הדתית היא רק כשליש מכ-430 אלף תושבים יהודים ביהודה ושומרון. עוד שליש ממנה חילונית - תופעה ותיקה יחסית, שהחלה כבר בשנות ה-80 סביב הרצון לשפר דיור. בין המקומות הבולטים ניתן לציין את אורנית, בית אריה, אריאל, גבעת זאב ומעלה אדומים. יתר האוכלוסייה חרדית, ושם הגידול הדרמטי של השנים האחרונות.

"2 ההתנחלויות הכי גדולות, שגם גדלות הכי מהר, הן בית"ר עילית ומודיעין עילית", אומרת חגית עופרן מ"שלום עכשיו". "כיום כבר יש בשטחים כ-120 אלף חרדים. עוד שני יישובים חרדים בולטים הם גבעת זאב, שצפויה לעקוף את אריאל בשנים הקרובות מבחינת מספר התושבים, ותל ציון, שהיא חלק מכוכב יעקב באזור בנימין ממערב לרמאללה, אבל שם פוטנציאל הגידול פחות גדול. ההפתעה מגיעה מכיוון עמנואל הוותיקה. זו עיר נחשלת וכשיישוב לא גדל, עוזבים אותו, אבל לאחרונה החלו לבנות שם.

"הגידול של יישובים חרדים כמובן אינו תקף רק מעבר לקו הירוק. גם בבית שמש ואלעד בתוך ישראל יש גידול דומה. איפה שהמדינה בונה בנייה מיועדת לחרדים, הם באים. זה בכלל לא עניין פוליטי מבחינתם. אחת ההשערות לסיבות שבגללן עמנואל נכשלה היא מיקומה בפנים השטח. הוא דורש יותר מחויבות לנסוע לשם. בגדול, ככל שאתה יותר עמוק בשטח, אתה יותר אידיאולוגי".

עולה כאן דבר מעניין: ההתיישבות ביהודה ושומרון, שנחשבת מעשה אידיאולוגי, אינה כזו בעיני רוב התושבים היהודים שם. אמנם רובם הגדול בעלי השקפה ימנית, אבל לא אידיאולוגיה לוהטת או אף קרירה יותר הובילה אותם לשם, אלא בעיקר סיבות פרקטיות-פונקציונליות.

רשימות המתנה ליישובים

מבחינת גידול טבעי, האוכלוסייה ביהודה ושומרון גדלה מדי שנה בכ-4.8%. מדובר בשיעור הילודה הגבוה בארץ, פי 2.5 מהממוצע הארצי. כיצד זה קורה דווקא כאשר הבנייה כל כך רחוקה מההיקפים שהיו בעבר? בזכות ילודה טבעית מאוד גבוהה. מדובר באוכלוסייה מהצעירות בארץ. כך, למשל, אם בישראל כ-74% מהתושבים הם בעלי זכות הצבעה (כלומר, בני ובנות 18 ומעלה), ביהודה ושומרון רק 54% מהתושבים היהודים הם בעלי זכות בחירה.

"בכל שנה נפתחות עשרות כיתות גן וכיתות א'", אומר דילמוני. "הרבה מאוד בנים ממשיכים חוזרים לגור. הילודה תופסת מקום נכבד ביהודה ושומרון. אם היו מורידים לנו את חסמי הבנייה, הגידול היה הרבה יותר גבוה. יש יישובים עם תור המתנה להיכנס שחבל על הזמן: בעלי, שילה, לשם, מגדלים, ואפילו בקדומים יש רשימות המתנה. כך גם בכל יישובי גוש עציון ופדואל".

גם אופי ההתיישבות עובר שינוי, לסגנון הרבה יותר אורבני. את הבית הפרטי מחליפים בהדרגה בניינים. זו ממש חתירה תחת אחת מתפיסות היסוד של ההתנחלות - תפיסת שטח, בנייה לרוחב ולמרחק, במידה רבה כנגד הסדר מדיני עתידי. אולי דניאלה וייס לא תהיה שבעת רצון ממגמה זו, אבל דילמוני דווקא מאמין בכיוון הזה. "יש יותר ויותר יישובים שעוברים לבנייה רוויה, גם כי היצע הקרקעות מצטמצם וגם כי רוצים לקלוט עוד תושבים", הוא אומר. "הגידול הגדול באוכלוסייה הוא בעיקר בערים. הסיפור של בית על 300 מטר הולך ומצטמצם בכל הארץ, וגם פה. אפילו בקדומים יש שכונה רוויה ('מעוז עידו'), וכך גם בעלי, בית אל ויישובי גוש עציון. הרשויות דוחפות לזה. זה דבר חשוב".