מרד הטלית הפרומה

מאיפה שואבים רבני המגזר, ונציגיה הפוליטיים של הציונות הדתית, את עזות המצח להשתלט על סדר היום הציבורי של מדינת ישראל? מיעוט סקטוריאלי זה לא מתנצל ומתהלך בארץ משל הייתה זו ארצו שלו, שניתנה רק לו על פי צו אלוהי חלוט או קושן משיחי אחר.

עד לא מכבר עוד היו מקצתם שותפים למאמץ לארוג פיסת חיים משותפת לכל יושבי הארץ המסוכסכת הזו. והנה עתה הם מתעטפים בטליתותיהם הפרומות לרוח הרעה, מתבדלים באהבה עצמית יוקדת ותחושת עליונות יהירה.

הם העגלה המלאה, אנחנו הריקה. הם חרדים לעם ישראל, אנחנו אסופת אינדיווידואליים שטרודים רק בעצמנו, בקפה שלנו, בבועה שלנו, בתל אביב שלנו. הם מתהלכים עם זיק של שייכות ומשמעות בעיניים, אנחנו כבויים ותלושי ערכים.

לרגעים הם נראים כל כך בטוחים ומלאים בעצמם, נטולי ספקות וחדורי אמונה, עד שכמעט מפתה להתמסר לאבחנה הפשטנית והדמגוגית, להניח את תרמיל המסע החילוני המאתגר והמורכב אל צד הדרך ולהיאסף אל הקיים, הוודאי, זה שעובר מדור לדור. לעלות לקומה השנייה של עזרת הנשים ולהתבונן ממעוף הציפור על מיטב הבנים. כמה טוב לבהות בפדחתם של אלה שאינם סוטים.

עם זאת, למרות הפיתוי, נראה כי רוב הציבור החילוני דבק בזהותו, בוודאות ערכיו ובתכנים שמגדירים את את חייו. הניסיון הדתי להתחרות ב"למי יש יותר גדול" מעורר אי נחת וצובע את השיח הציבורי בהוויה תחרותית אלימה, של כיפופי ידיים וניסיונות סחיטה והדרה. לא כל הציבור הלאומי דתי שותף לאווירת הקרב, כמובן. למעשה, סביר להניח שרוב רובו של הציבור הלאומי דתי מתנגד לסגנון של נציגיו הציבוריים, אך שותק מסיבותיו הפוליטיות או האחרות.

הניסיון המאורגן והמתוכנן בקפידה להשתלט על המרחב הציבורי, כמו גם על מנגנוני הניהול שלו, מגיע עד לכדי פגיעה בארון הקודש של מדינת ישראל, הלא הוא צה"ל. רבנים ופוליטיקאים, שלעתים נראה שיראתם האחת והיחידה היא בנות חווה, ודאגתם היחידה היא הבחירות הבאות לכנסת, מנסים לנהל את צבא העם מבעד לגינופוביה (חרדה קיצונית מפני נשים) שהם יונקים מחלב אביהם, לפי מפתח של איזונים פוליטיים. כמו במשטרה ובבית המשפט ובמערכת החינוך, כך גם בצבא מבקשים הרבנים האלימים להפוך את סגל הפיקוד הבכיר לשליח ציבור מטעם המגזר והמחנה הלאומ(נ)י גם יחד.

ההכלה הזמנית של המחנה החילוני את הבוטות הדתית, הצליחה כנראה לבלבל את קברניטי המהפכה הדתית ולטעת בהם תחושה שהם מתקרבים מאוד לרגע לרגע ההשתלטות; שצריך להגביר רק עוד קצת, רק עוד מעט, את הלחץ על הרמטכ"ל ועל סגל הפיקוד הבכיר, ואלה ייבהלו וייסוגו. אבל הלחץ היהיר והמוגזם גרם לתגובת נגד, להכרזת בלימה. מישהו במחנה הדתי זיהה בטעות את הפלורליזם החילוני ואת כושר ההכלה כרפיסות.

הסכנה הטמונה במהלך הרבני-פוליטי לא מאיימת רק על הציבור החילוני. הסכנה האמיתית, תסריט האימה ממנו צריכים לחשוש הרמטכ"ל וכל קברניטה וקברניט של כל מחנה באשר הוא, הוא המסר שחבורת הרבנים מעבירה לכלל החברה.

והמסר הזה אומר כך: צה"ל, ערכיו והחלטותיו נתונים למשא ומתן מצד קבוצות מיעוט, לסחיטה מצד סקטורים שונים, לסרסרות של בעלי אינטרסים שונים.

התרחיש הנורא הזה הוא כבר לא הנחת עבודה, איום סרק-סרק-סרק או מניפולציה ריקה. מופע הסחטנות של שוחרי החייל אלאור עזריה, הוא דוגמה אחת לאפשרות שקבוצות לחץ בעלות אינטרסים פוליטיים ונטולות יראה ומוסר, ישתמשו בצה"ל כדי להשפיע על הזירה הפוליטית.

באתר החדשות של ערוץ הטלוויזיה היהודי "20" מיהרו לצטט את סמ"ר במיל' דניאל ברז'ניק, ששירת גם הוא בפלוגה עם אזריה וסיפר: "היינו ממש מלא חבר'ה שהיו המומים, החבר'ה רצו לזרוק נשקים ולצאת הביתה, לעשות מרד מחלקתי, פלוגתי. הם כועסים על המפקדים". מרד מחלקתי, לא פחות. הם לא מהססים לאיים בנשק האחד והיחיד שצה"ל לא יכול לו.

מרד הוא איום שצה"ל לא יכול לחיות איתו בשלום. הוא עלול לשתק את הצבא ולהביס את לוחמיו הרבה לפני שטנק עם לוחמות יסיג אותנו אל עברי פי פחת. העלייה לרגל של משלחות הרבנים ועסקני הדת אל קברניטי הצבא חייבת להיפסק ללא דיחוי. אם מצפונם וחוש האחריות שלהם כמנהיגים לא יצליח לעצור את גל הצתות המרד שבעזרתו הם מנסים להבעיר את הצבא, ייאלץ המחנה החילוני לעצור אותם בגופו.

■ הילה טוב היא יועצת אסטרטגית לבכירים ופעילה בארגונים אזרחיים לשוויון ולזכויות אדם.