חבורת בריונים

"פרשת המתנות וטובות ההנאה עודנה צנועה בממדיה לעומת המגה-חשדות שיוחסו לקודמיו של נתניהו. האי היווני, סיריל קרן ופרשות טלנסקי והולילנד. לעומת זאת, הפרשה השנייה, העלומה, שבה נקשר שמו של ראש הממשלה אמורה להרעיש את עור התוף ולחשוף פן חדש בדמותו המורכבת. יש כאלה שנחשפו אליה שטוענים כי יש בכוחה להרעיד את אמות הסיפים. 'תעמוד ליד משקוף בימים הקרובים', הציג אחד מאלה הבקיאים בה לאחד מעמיתיו" (התיאור של עיתון "הארץ" את פרשת נתניהו-מוזס, עוד לפני שפרטיה התפרסמו)

1.

ייתכן שפרשת נתניהו-מוזס תגיע לכתבי אישום וייתכן שלא - על כך יחליטו המשטרה והיועץ המשפטי לממשלה, אף שכמה וכמה עיתונאים, די "בכירים", כבר החליטו מה צריך לקרות, שהרי הם-הם החוקרים, השופטים והתליינים וכל הגורמים הרשמיים הם בסך הכול שחקני משנה בכל הסיפור הזה. אבל הקביעה של "הארץ" שהפרשה תרעיש את עור התוף, תרעיד את אמות הסיפים וצריך לעמוד ליד משקוף כששומעים את פרטיה היא קביעה מגוחכת בלשון המעטה. כל מי שעיניו בראשו, ובמיוחד כל חברי הברנז'ה התקשורתית, לא היו צריכים משקוף, עור התוף שלהם נותר שלם ואיש מהם לא אובחן כמי שנחשף לפרשה שהרעידה את אמות הסיפים, כולל, ובמיוחד, עיתונאי "הארץ". מלאכת הליטוף והזימבור, שיטת המקל והגזר, מוכרת היטב גם בעיתון "הארץ", לא רק ב"ידיעות אחרונות" או ב"ישראל היום". מי שאיתך, בין שהוא פוליטיקאי ובין שהוא רגולטור או יועץ משפטי או חוקר משטרה - זוכה לליטוף. מי שלא איתך - הוא מושחת, מקור להתנגחויות, מקור לביקורת חסרת פרופרוציה.

2.

השיחות הללו אינן צריכות להפתיע איש, משום שהמו"לים בישראל הפכו למעשה לבריונים. נוני מוזס הוא הבריון הכי גדול בשכונה, כי יש לו כלי הנשק הכי גדול והכי מפואר ובעבר גם הכי נפוץ במדינה - קבוצת ידיעות אחרונות (העיתון ובמיוחד אתר האינטרנט הדומיננטי ynet). אבל גם שלדון אדלסון הוא בריון וכמוהו גם עמוס שוקן וסגנו גיא רולניק, הבוסים של "הארץ דה-מרקר". שיטת הליטוף והזימבור אינה זרה לאיש מהם.

כל עיתון ופוליטיקאי המחמד שלו, וזה יכול להשתנות מעת לעת. קחו לדוגמה את יאיר לפיד, שהיה לו טור פופולרי במוסף השבועי של "ידיעות אחרונות" והוא נחשב אחד ממלוטפי העיתון. הפופולריות הגוברת של לפיד בסקרים האחרונים לא נותנת מנוח לשוקן ולרולניק שבזים לו - דבר שניכר מאוד בעיתונם. זהבה גלאון, למשל, שהתלוננה השבוע שהיא נכנסה לרשימה השחורה ב"ידיעות אחרונות" שכחה שבעיתון אחר, "הארץ", היא יקיר האומה. פוליטיקאית כמו ציפי לבני, ממלוטפי "ידיעות אחרונות", נאלמה דום בעקבות הפרשה, וכמוה הצניע לכת כמובן לפיד. לכולם יש אינטרס מובהק לשתוק. הם לא ייצאו נגד העיתון שמחבק ומלטף אותם. ומנגד, לא גלאון, גם לא סתיו שפיר, מירב מיכאלי או ציפי לבני ייצאו נגד "הארץ".

המשבר המתמשך של התקשורת, ובמיוחד של עיתוני הפרינט, הקל את מלאכתם של המו"לים בהפיכתם לבריונים. כשעיתונאים המועסקים אצלם חוששים למקום עבודתם בהעדר כוח מיקוח - ועדי עובדים למשל, שהן מוזס והן שוקן תמכו בפירוקם (לפחות הם חזרו) - הם הופכים לצייתנים, הם מצייתים לגחמות של המו"לים שלהם.

בעיני המו"לים, עובדיהם הם כלי המשחק, כלי השחמט, הפיונים שעל לוחות המשחק שלהם. המו"לים מהלכים אימים באמצעות עובדיהם על מי שלא "מציית" להם בממשלה, ברגולציה, במשטרה או בפרקליטות. מו"לים ועיתונאים בכירים התבלבלו לחלוטין: במקום לבקר את השלטון, במקום לחשוף שחיתויות, במקום לנסות לתקן עיוותים, הם מדלגים מעל לבחירות דמוקרטיות ורואים בעצמם אופוזיציה שצריכה להחליף את השלטון בכל מחיר. במקום לייצג את המציאות ולבקר אותה או לנסות לתקן אותה, הם הופכים למציאות עצמה.

מוזס אולי השתין מהמקפצה, אבל אחרים, כמו "הארץ", עושים זאת באופן מאוד מתוחכם - בשם הדמוקרטיה כביכול, בשם חופש הביטוי, בשם ערכים כלכליים מזויפים כביכול, בשם תפיסה מדינית כזו או אחרת. בסוף, זה הכול כסף, שום ערכים. גם מוזס וגם שוקן-רולניק הוכיחו לאורך השנים דבר אחד ויחיד: כשהם מריחים את ריחו העז של הכסף, כל הערכים הנשגבים, ה"דמוקרטיים", נזרקים לפח.

3.

סביב נתניהו התגבשה קואליציה מאוד חזקה, וראש הממשלה אכן זכאי לראות עצמו נרדף: מדובר בקואלציה הכוללת את "ידיעות אחרונות", "הארץ" ו"ערוץ 10", כל אחד משיקוליו ומהאינטרסים שלו, והיא מתקיימת למרות יריבויות עזות בתוכה, בתוך הקליקה, שהרי התקשורת בנויה מקליקות.

ככוח מאזן, החליט שלדון אדלסון להקים את "ישראל היום". הבעיה היא ש"ישראל היום" חזק בתפוצה, בעם, אבל חלש מאוד בהשפעה, כי הקליקה התקשורתית, הכוללת את ערוצי הטלוויזיה והרדיו, לא אפשרה לאנשי "ישראל היום" לחדור למעוזיה.

זה מה שכנראה הפך את נתניהו לאובססיבי עוד יותר ביחס לתקשורת, והם בתמורה החזירו לו באותה מטבע: באובססיביות. לא ברור מה יותר גרוע, האובססיביות של ראש הממשלה ביחס לתקשורת או האובססיביות של התקשורת ביחס אליו. אולי שניהם גרועים באותה מידה. האובססיביות ועניין הכסף הולידו את פגישות נתניהו-מוזס.

4.

נתניהו ורעייתו הם הדוניסטים, נהנתנים באופן קיצוני, רודפי תענוגות באופן קיצוני, עד כדי כך שהם עשויים למצוא את עצמם בפני כתבי אישום. אחת הבעיות הגדולות ביותר של ראשי ממשלה לדורותיהם בישראל היא החיכוך הצפוף שלהם עם מיליארדרים. שמעון פרס, אריק שרון, אהוד אולמרט, אהוד ברק וגם בנימין נתניהו הפגינו ומפגינים חיבה יתרה למיליארדרים, אוהבים להתחכך בהם, וחלקם אף אימצו את גינוני המלכות והחיים הטובים והדי-ראוותניים.

אבל מי שחושב שהבעיה של ראשי הממשלה היא רק החיבה היתרה שלהם למי שמייצר כסף ענק, הוא טועה ומטעה. הבעיה היא אחרת לגמרי: כשאתה מסתובב רוב הזמן בחברת מיליארדרים, אתה נוטה לאמץ את התפיסות הכלכליות שלהם, שמקדשות את ההון הרבה יותר מאשר את העבודה; אתה נוטה להזדהות הרבה יותר עם חבריך המיליארדרים והרבה פחות עם אזרחיך, ואין גרועים מראשי ממשלה שמתנתקים מהאזרחים שלהם.

5.

פרשת הסיגרים חשפה את הצביעות של התקשורת הישראלית במלוא תפארתה. עד כדי כך חשפה, עד שהיא פשוט העלימה מידע חשוב הקשור לפרשת הסיגרים ולארנון מילצ'ן. כדי להבין חלק מהמידע שפשוט נעלם השבוע, החלטנו להציג את מפת האינטרסים של התקשורת הישראלית.

מפת האינטרסים של התקשורת

יחסי ערוץ 10-נתניהו

ערוץ 10 בולט מאוד בגישת האנטי-ביבי, שאותה מוביל רביב דרוקר. כשהחלו הידיעות על מתנות של סיגרים וחליפות במאות אלפי שקלים לנתניהו ממיליארדרים כמו ארנון מילצ'ן ורון לאודר, חיפשו כל ערוצי מדיה את הקשר הטבעי וההדדי של שוחד לכאורה. כלומר, אם נתניהו קיבל סיגרים וחליפות, האם הוא נתן משהו בתמורה? דרוקר חפר ומצא: נתניהו עזר למילצ'ן אצל ג'ון קרי, שר החוץ האמריקאי, בהשגת ויזה.

או.קיי, ומה עוד? דרוקר יודע היטב על עוד משהו הרבה יותר גדול: נתניהו, בסופו של דבר, החליט על שורת הטבות והקלות לערוץ 10 כדי שלא ייסגר. דרוקר הרי מכיר את הסיפור הזה היטב - הוא ועיתונאים בכירים נוספים בערוץ 10 תמכו בהסדר הסופי בתוך קמפיין רעשני למען הדמוקרטיה, למען חופש הביטוי ולמען עוד כמה ערכים נשגבים, וכל זה תוך שימוש במסכי הערוץ עצמו. רגע, רגע, ומי בעל המניות, עודנו או היה אז בערוץ 10? כמובן, ארנון מילצ'ן ורון לאודר.

תארו לעצמכם אם במקום ערוץ 10, היה מדובר במפעל "רגיל", לא כלי תקשורת, שזוכה להטבות ולהקלות בזכות ראש הממשלה. זה מה שהיה קורה: ערוץ 10 בעצמו, ערוץ 2, "ידיעות אחרונות" ובוודאי "הארץ" היו מתנפלים על זה כמוצאי שלל רב, כולל דרוקר. היו מציגים זאת כעסקת שוחד ענקית והיו קוראים להגיש מיד כתבי אישום. ומי שלא יעשה זאת הוא עלוב וסמרטוט של ראש הממשלה.

כל הסיפור הזה, החמור הזה, נעלם כמעט כלא היה השבוע. במקום לעמוד בראש החדשות, במיוחד של ערוץ 10, הוא נדחק לשוליים, אם בכלל. כל ערוצי התקשורת שיתפו פעולה עם העלמת המציאות הזאת - הכול מאינטרסים זרים.

יחסי שוקן-רולניק-וואלה-בזק-אלוביץ'

"הארץ" טוען שאתר וואלה, שבבעלות בזק שבשליטת שאול אלוביץ', נוטה לחבק את נתניהו בגלל חברותו עם אלוביץ', ואף הקדיש לכך כתבת "תחקיר" שהתנוססה ככותרת ראשית, לא פחות ולא יותר - דבר שהמחיש עוד יותר את האובססיה של העיתון לנתניהו. נניח שזה נכון, בדיוק כמו שנכון ש"הארץ-דה-מרקר" הוא אנטי-ביבי בכל מקרה. מה שחמור בכל הסיפור הזה הוא ההיסטוריה של קבוצת בזק עם "הארץ", שנעלמה מעיני הקוראים.

ובכן, לא כולם זוכרים, אבל "הארץ-דה מרקר" היה שותף במשך שנים רבות עם קבוצת בזק, ועוד באתר וואלה, כשהחזיק כשליש ממניותיו. במהלך אפריל 2010 החליטו שוקן את רולניק למכור את מניות הקבוצה בוואלה תמורת כ-89 מיליון שקל, במה שנראה אז כמהלך מוצלח. אבל המכירה הזאת התבררה מאוחר יותר כטעות קריטית. במהלך ספטמבר אותה שנה החליט וואלה, בראשות אילן ישועה, לרכוש 75% ממניות אתר הלוחות למכירה ולהשכרה "יד-2" ב-117.5 מיליון שקל, ובסוף 2013 השלים וואלה את רכישת השליטה ב-50 מיליון שקל נוספים. במאי 2014, שימו לב, מכר וואלה את "יד 2" לאקסל שפרינגר הגרמנית ב-806 מיליון שקל (!), כלומר פי ארבעה ויותר מההשקעה לפני פחות מארבע שנים.

המשמעות היא ששוקן את רולניק "הפסידו" על הנייר רווח של כ-200 מיליון שקל - כסף שהיו מקבלים אם "הארץ" היה נשאר בעל המניות בוואלה ולא נמלט על נפשו מהאתר. אנו בטוחים שהן שוקן והן רולניק עשו את החשבון הזה פעם אחר פעם והשאלה היא אם ריחו של הכסף שנעלם להם השפיע עליהם. ובכלל, האם אי פעם מישהו בדק, כפי ש"הארץ" בודק לגבי כלי תקשורת אחרים, מה היה אופן הסיקור של הקבוצה את בזק במהלך כל התקופה שבה היא הייתה שותפה של מונופול התקשורת?

יחסי מוזס-שוקן

השבוע פרסם יואב יצחק באתר "ניוז1" מידע מעניין, ולפיו קבוצת שוקן, שבראשה עומד עמוס שוקן, וקבוצת "ידיעות אחרונות", שבראשה עומד נוני מוזס, נמנעות מחשיפת ומפרסום מידע רגיש זו על זו, בשל מידע נפיץ המוחזק אצלן. למעשה, כתב יצחק, בין שתי הקבוצות קיים מאזן אימה הגורם לשיתוק ולפרסומים בלתי נכונים או מוטים - גם בפרשת פגישות נתניהו-מוזס וההקלטות שלהן. על פי יצחק, קבוצת שוקן וכמה מהעיתונאים הבכירים בה, ובהם התחקירן גידי וייץ (שפרסם את התחקיר על וואלה), נזהרים בכבודו של מוזס, בין היתר מחשש למלחמה בין שתי הקבוצות, שעלולה להביא לפגיעה קשה ביותר בשוקן. על פי הפרסומים של יצחק, בידי קבוצת מוזס וכמה מהעיתונאים הבכירים בה מוחזק במשך כמה שנים מידע רגיש ביותר על התנהלותו של עמוס שוקן.

הזכרנו פה לא פעם את גוש החמאה שעל ראשו של שוקן ואת קופת השרצים שהוא סוחב על גבו. התקשורת, הקליקה התקשורתית, הפכה אותו לאתרוג ומתעקשת שלא לבדוק, לחקור או להעלות שאלות נוקבות על התנהלותו, התנהגותו וכשירותו לכהן כמו"ל בישראל. שוקן, מצדו, משתמש בכל האמצעים שברשותו, הן המשפטיים והן קשריו עם מו"לים אחרים, כדי למנוע מהמידע הרגיש עליו לצאת החוצה.

ויש עוד עניין ביחסי התלות בין השניים: בשנת 92' העניק "ידיעות אחרונות" הלוואה בהיקף של כ-10 מיליון דולר ל"הארץ" כדי לכסות את חובותיו של העיתון "חדשות". האם זו לא הלוואה בעייתית? ודאי שכן. אם "ידיעות אחרונות" היה מעניק עכשיו, למשל, הלוואה ל"גלובס", הן שוקן והן רולניק היו מתנפלים עליה לבטח ומגדירים אותה שחיתות לכאורה.

יחסי שוקן-רולניק-נתניהו-אדלסון

זה לא סוד גדול ששלדון אדלסון סיפק חמצן לקבוצת "הארץ-דה מרקר" כשהדפיס והפיץ דרכו את רוב גיליונותיו במשך שנים, בהיקפים מצטברים של מאות מיליוני שקלים ברוטו. האם מישהו אי פעם בדק את ההתייחסות של העיתון לנתניהו, במיוחד במוספו הכלכלי, במהלך התקופה שנתן שירותים לאלדסון ואחריה, כפי ש"הארץ" מרשה לעצמו לבדוק בכל כלי תקשורת אחר? סליחה, אבל האם ידיעה שהופיעה השבוע ב"הארץ" בעמודו הראשון על ההפסדים המצטברים של "ישראל היום" בסכום של 730 מיליון שקל, הייתה יכולה להתפרסם אז? ועוד דבר ברור בברנז'ה התקשורתית: רולניק היה מגדולי מעריציו של נתניהו ומשנתו הכלכלית. במאמר שכתב בנובמבר 2013, הגדיר אותו "אדם מוכשר באופן קיצוני ובעל יכולת קריאה והבנה יוצאות דופן". יותר מאוחר, אף העניק לו ראיון מפרגן ומלטף מאוד כאורך הגלות, ונטול כל שאלה קשה. הראיון נדפס במארס 2014, בדיוק כשהסתיים הרומן העסקי בין אדלסון ל"הארץ". בתקופה האחרונה רולניק תוקף את נתניהו ללא רחם את האיש שכזכור הוא מוכשר "באופן קיצוני".

יחסי מוזס-שוקן-רולניק

שוקן את רולניק לא ראו בעין יפה את הקמת העיתון הכלכלי "כלכליסט" מבית "ידיעות אחרונות". מבחינתם, זה היה עוד מקל בגלגלים בתוכניתם לכבוש את שוק העיתונות הכלכלית באופן מוחלט, ובדמיונם הם גם רצו בכל מאודם לפגוע ב"גלובס".

האם זה לא משפיע על אופן הסיקור שלהם את שני העיתונים? ודאי שכן, ועוד איך משפיע, והרי הם מוגדרים שניהם אנשי עסקים (מו"לות היא תחום עסקי) שרוצים להרוויח, להרוויח ולהרוויח.

זה הזמן להזכיר שהמנטרה ששניהם מוכרים על כך שנוחי דנקנר ניסה לחסל את "הארץ דה-מרקר" היא מגוחכת. הם עשו את זה יותר טוב ממנו. העיתון הרי הגיע בשנת 2005 לסף פשיטת רגל עם חוב פיננסי ענק של כ-400 מיליון שקל (רובו משני הבנקים הגדולים, הפועלים ולאומי), וכבר אז הוא גלגל חובות מטווח קצר לטווח ארוך.

הוא ניצל רק באמצעות הזרמת הון ממשפחה גרמנית בעלת עבר נאצי ומאוליגרך רוסי (לאוניד נבזלין) שהורשע על מעורבות בהזמנת רצח וטוען לחפותו. שוקן ורולניק הכניסו את נבזלין למכונת הכביסה שלהם והוציאו אותו לבן עם תעודת הכשר בישראל, שיש לו כבר עיתון משלו ולגיטימציה. הם לא עשו את זה בשביל הדמוקרטיה, כמובן, או חופש הביטוי הנעלה, אלא רק משום שריחו העז של הכסף גבר על כל הערכים שהם מטיפים לאחרים.

ההדוניזם של התקשורת ושל הפוליטיקאים

כשהתקשורת ופוליטיקאים מדברים על הנהנתנות הקיצונית של נתניהו הם צודקים במיליון אחוז. אבל מה עם קצת התבוננות במראה? חלק מהעיתונאים, וגם הבכירים שבהם, טסים מדי שנה על חשבונו של המיליארדר חיים סבן. השנה עשו זאת אילנה דיין, דנה וייס, בן כספית ועוד. חלק מהעיתונאים לא מסתפקים בשכרם השמן בערוצי התקשורת השונים, אלא מספקים שירותי הרצאות והנחיה באלפי שקלים לכל אירוע, בין היתר מגופים עסקיים. רגע, זה לא ניגוד עניינים שנגדו הם מטיפים?

הפוליטיקאית ציפי לבני, למשל, היא חובבת טיסות לחו"ל אדוקה על חשבון ארגונים מארגונים שונים. במהלך 2016 היא בילתה כ-40 יום בחו"ל, בין היתר, על חשבון עיתון "הארץ". אין פלא שהיא התקשתה להוציא הגה השבוע, הרי גם "ידיעות אחרונות" וגם "הארץ" הם בין המחבקים הגדולים שלה.

eli@globes.co.il

 נוני מוזס, עמוס שוקן, שלדון אדלסון / איור: גיל גיבלי