קיסר הגלקסיה מלקק להמונים

אז מה באמת מפריע לנו בנאום ההכתרה של דונלד טראמפ, שעוד לא נאמר ביממה האחרונה? הרי ברור שהנאום היה נאום "תבחרו בי" מתלהם, ולא נאום של מי שנבחר והנה מתחיל להנהיג. ברור גם שהנאום היה הפוך באופן מחשיד מהדימוי הרווח, בבחינת "על ראש הגנב בוער הכובע": 

■ "הכוח עובר אליכם" - כלומר: הכוח ירוכז אצלי. 

■ "הכסף יחזור אליכם" - כלומר: מעולם לא ראיתם הון-שלטון כפי שאני עומד להנהיג.

■ "הדם של שחורים, חומים ולבנים הוא אותו דם פטריוטי" - כלומר: נחזיר את אמריקה לעליונות האדם הלבן.

■ ו"להחזיר את אמריקה לגדולתה" - כבר אמרנו. 

צריך כישרון לכתוב נאום כה קצר עם כל-כך הרבה כשלים. למרות זאת, הפריע לנו משהו יותר עמוק. אי-הנחת שהנאום גרם לנו קשור לרובד חולני שהולך ונחשף בקווי האישיות של המועמד, סליחה, הנשיא. הנאום היה כבדיקת דם דרכה אפשר לאבחן את אישיות הנואם, אולי אף את גורל האומה. 

הטון הזחוח, כמעט מאני, של הנואם השפיע על תכניו. טראמפ דיבר כמי שהגיע לנשיאות לא ל-4 שנים אלא לנצח-נצחים. קיסר של אימפריה, לא נשיא של אומה דמוקרטית. זהו טון שאני רגילה לשמוע בסרטים אפלים. לא בכדי חורכת את הרשת השוואה בין טראמפ לנבל הכוחני Bane, שמבטיח גם הוא כי "הכוח עובר לאנשים":

הזחיחות המאנית מאפיינת אנשים שמתחמקים מהמציאות כפי שהיא, בהמשך לכך שהם מתחמקים מעצמם ומרגשותיהם כפי שהם. כאשר מפחיד וקשה לי מדי לראות את חולשותיי, אני משרטט לעצמי מציאות אלטרנטיבית בה אני מושלם. אני מטפח נתק מהמציאות ומסב את גבי לדעות מנוגדות ולסיכוי להיכשל. מנגנון הגנה מאני נועד להרגיע אותנו ומעוות לטובת מטרה זו את העובדות.

אז מה הכי הפריע לי בנאום טראמפ?  

תפיסות רודפניות

טראמפ הציג את אמריקה כאומה נרדפת ומפוחדת, בסכנת השמדה והתרוששות. הוא תיאר ממשל ששדד את ההמון והסתפק בדיבורים ולא במעשים על חשבון האזרח. אויבים מחוץ, כגון מתחרים מסחריים זרים וטרוריסטים מוסלמיים. אויבים מבית, כגון הממשל בוושינגטון. כולם הותירו את האומה פגומה ובמצור.

זהו קונספט של רודף-נרדף (פאראנויה), וברור שקל מאד להזדהות עם קרבנוּת, רחמים עצמיים, כעס ורצון לנקמה כלפי כוחות אופל; הרבה יותר קל מבחירה בשינוי ממשי.

מוטיב הגטו

הכי פשוט, בהמשך לחשיבה רודפנית, לחלק את העולם לשניים: מה שבפנים ומה שבחוץ. מוטיב הגטו מפשט את הבנת המציאות ומסביר מה צריך לעשות: לחזק את קירות הגטו ולהגן על עצמנו מהאויבים שמשחרים להשמיד אותנו מחוץ. יש לגרש מהגטו את המסתננים והמתחזים, שאינם אלא בוגדים. ככה נהיה טהורים וסטריליים. בטוחים ושמורים, בגטו. "אמריקה תחילה, אמריקה תחילה, אמריקה תחילה".

שיגעון גדלות

אפרופו זחיחות, נעשה שימוש פומפוזי וטוטלי בשפה. לדוגמה, "אנשים לכודים בעוני"; "בתי חרושת חלודים פזורים כמו מצבות על נוף מולדתנו"; "התכנסו פה היום להשמיע ציווי חדש שיישמע בכל עיר, בכל בירה זרה, בכל אולם של כוח"; "וושינגטון שגשגה, אבל אזרחיה לא חלקו את העושר"; "מעתה והלאה חזון חדש ישלוט בארצנו"; וכמובן: "וכן! נחזיר את אמריקה להיות greater" - מילה מנופחת שמוחקת את הישגי העבר. עכשיו אני - ורק אני!

חנופה צבועה

בתור הגזען התורן, כזה שנחשד בקסנופוביה, ואפילו גרמפוביה (שנאת חיידקים - אפרופו שערוריית הזונות המשתינות), מתחנף טראמפ ללא בושה שוב ושוב להמונים, כאילו שהוא המציא את "Yes we can". הם ינהלו את המדינה. הוא מודיע להם שהמדינה שייכת להם, שהכוח יעבור אליהם, וההון יעבור אליהם. הרגע הוא הרגע שלהם, כי האומה היא שלהם.

המוזיקה הזו מוכרת לנו מססמאות ריקות של שליטים חשוכים, שמפנים את גבם לאזרחים ומתנהלים בטוטליטריות. מייקל פארברג מה"גארדיאן" מגלה לנו שהוגו ז'אבז, שהיה רודן ונצואלה, הבטיח ב-2011 ש"בכל יום, האנשים ישלטו יותר ויותר". ניקולאס מאדורו, השליט הנוכחי, הבטיח בשנה שעברה ש"האנשים יהיו אלה שיחליטו" ואילו רג'פ טאיפ ארדואן הצהיר, ערב דיכוי ההפיכה בטורקיה, ש"אין כוח חזק מהכוח של האנשים". ככל שמייחס השליט את הקול ל"אנשים", רב הסיכוי, אומר פארברג, שסביר שמי שינהל את המדינה יהיו הוא וחבר מרעיו.

ככל שטראמפ מנסה לברוח מעצמו, הוא שוקע עמוק יותר במי שהוא - והזיוף הופך יותר ויותר צורמני. בסופו של יום, האדם חשוף. לא צריך להבין אנגלית כדי להתבונן באיש הנואם ולהבין שמדובר בדמות גרוטסקית של אביר אפל, נרקיסיסטי ומגלומן שמת מפחד שמשהו, ולו הזעיר ביותר, לא יעבוד על-פי התוכנית והפנטזיה שלו. 

השאלה היא מדוע האנושות צריכה, מדי פעם, לבחון מחדש את האופציה הקדומה הזו, ולקוות שאולי, אולי הפעם, כמו בימי הרייך השלישי או בימי הדיכוי הקולוניאליסטי באפריקה - אולי הפעם זה יעבוד.

התשובה ברורה: ה-DNA הקמאי והעתיק שלנו חזק מאתנו, וקשה מאוד להשתנות. הקריאה לחזרה אל הניאנדרטליות מוכרת ופשוטה מההחלטה להיות חברה צודקת ופלורליסטית. הפרה-היסטוריה מפתה יותר מהקידמה. השטחיות של "אני ולא אתה" חזקה מנשוא, בעוד שההכרה שהעולם יהיה מקום טוב יותר אם נשתנה ונבליג למען אחדות גדולה יותר - קשה ומכבידה.

טראמפ לוקח את ההמון לשם בלי למצמץ.

האם זהו אותו רגע חשוך ביותר לפני הזריחה? נדע עוד 4 שנים, אם לא 8. אם בכלל.