איך שגלגל מסתובב

נאום עלוב מאוד, קבעה פרשנית אקדמית כלשהי ברדיו בשבת בבוקר, ובבת אחת הפכה בעצמה הוכחה לבערות האליטות.

לטעמי, המסר של דונלד טראמפ היה אולי חלק מסרטי לה-לה לנד, אבל הוא היה מהפכני והיסטורי. אמנם אי אפשר להחזיר את אמריקה לגדולתה (מתי בדיוק, אגב, היא הייתה גדולה?) ובו זמנית לוותר על מעמדה כשוטר של העולם, אבל בעניין אחד, הגלובליזציה, נראה לי שאכן מדובר יותר על פרה קדושה מאשר על קודש קודשים.

דורות של כלכלנים גדלו על ברכי המוסכמה שאין גרוע ממגננה כלכלית, כלומר ניסיון להתבצר מאחורי גבולות מכס או מכסות יבוא כדי לשמר מקומות עבודה ופעילות כלכלת מקומית-לאומית. הפרוטקציוניזם נחשב לאחר ממחוללי השפל הכלכלי העולמי הגדול בשנות ה-30, ואינספור גרפים מראים איך הסחר העולמי קרס יחד עם התמ"ג האמריקאי והאירופי, בד בבד עם גידול חד באבטלה.

אבל כל נהג מונית (ויסלח לי ציבור הנהגים המכובד הזה) יודע את מה שהפילוסוף הגל הפך בתחילת המאה ה-19 לתיאוריית הדיאלקטיקה: תזה כלכלית-חברתית דומיננטית, למשל ליברליזם של סחר, הופכת בהדרגה לאנטי-תזה, ולבסוף יוצרת סינתזה, שהופכת שוב לתזה דומיננטית וחוזר חלילה.

הסכמי הסחר בצפון אמריקה (נאפט"א), והניסיון האחרון של אובמה להעביר את הסכם הסחר האסיאתי-פאסיפי (TPP, שהקונגרס הכשיל), אכן הועילו בעיקר למקסיקו ולסין ויתר כלכלות אסיה המתעוררות. יחסי הסחר בין אירופה וארה"ב סימטריים הרבה יותר, אך אי-סימטריות של משטרי המס הביאה למצב שבו מדינה כמו אירלנד נהנית נומינלית מרווחי חברות אמריקאיות רב-לאומיות בהיקף של מעל טריליון דולר.

צריך להיות אקדמאי עיוור או בעל עניין כדי לא להבחין בנזק שהסחר החופשי גרם לאמריקאים (וגם לאירופים). דוגמה ידועה: יצרני רכב בארה"ב ומאירופה מקימים מפעלי הרכבה במקסיקו כדי למכור תוצרת מוזלת בארה"ב (וקנדה). דוגמה שנייה: תעשיית הרהיטים האיטלקית התמוטטה בגלל אתרי "צ'יינה-ביי" ודומיהם.

הדוגמאות הללו רבות מספור, ואי אפשר לטעון שהגלובליזציה מחייבת שינויים מבניים והתמקדות בנקודות החוזק הלאומיות, כפי שטוענים חסידיה.

מצב דברים זה יוצר אבולוציה מבנית-חברתית דומה לזו הישראלית: המשק מתחלק למגזר הערך המוסף, כלומר מוצרי טכנולוגיה לסוגיהם ושירותים פיננסיים, שמשתלט על יותר ויותר הכנסה לאומית, ולמגזר האמצע של תעשיות מסורתיות שכולן פועלות מול רוח נגדית חזקה מאוד של גלובליזציה.

התוצאה היא שסעים כלכליים אדירים, שיוצרים את הטראמפיזם והברקזיטים למיניהם, ומערערים את הסדר העולמי הפוליטי ולא רק הכלכלי.

במילים אחרות, פרוטקציוניזם כלכלי הוא אנטיתזה טבעית, לא חטא קדמון שכל מי שמעז להטיף לו הוא אידיוט וכופר בעיקר. ההיסטוריה לא מסתיימת בניצחון סוחף של ליברליזם מסחרי. המפסידים תמיד ינסו לערער על המוסכמה המקודשת שעולם ללא מגננה לאומית הוא עולם טוב יותר. זו הבשורה השפויה על פי טראמפ.

הבשורות הפחות שפויות הוא שיש צורך בגירוש מהגרים סיטונאי, שהכל מסתכם בכסף - כולל בריתות כמו נאט"ו והגנה על מדינות כמו אוקראינה, אסטוניה, מצרים, סעודיה, ישראל ויפן - ושדה-רגולציה יוצרת צמיחה בת-קיימא. ועוד לא הזכרנו את האישיות הבעייתית מאוד, בלשון המעטה, של הנשיא עצמו.

למה לא הפחיד ברק אובמה יצרניות כמו פורד ו-GM באיומים במכסי מגן על תוצרת מקסיקנית שלהם? איך הפכו הסינים למדינת הייצור האולטימטיבית? התשובה היא שאובמה נחמד מדי, והעדיף מטבעו שיתופי פעולה בלי לנסות לרדת לעומקם מבחינה חברתית-כלכלית.

העולם אכן הפך ל"חיובי" יותר - עד שמשבר פיננסי מתוצרת אמריקאית הטיל אותו בבת אחת ל"שליליות" של מאבקי הישרדות וצמיחה שהפכו למשחק סכום אפס. והוא עשה זאת בגיבוי הקונבנציה הכלכלית, שאמרה שגלובליזציה היא פתרון כולל ומקיף לכל. רק השנה נשמעו בדאבוס דיבורים אקדמיים על המודל המקולקל של הגלובליזציה.

מסקנה: הנהגה פוליטית ואקדמית יכולה לאבד קשר עם המציאות בעיירות במדינתה, וקל מאוד להשתכר מאוויר ההרים בדאבוס.

כעת אכן נחוץ מודל אחר, שלא יחנוק את הסחר העולמי, אבל גם לא יהפוך אותו לחזות הכל. האם טראמפ יוכל לעשות זאת בלי לגרום נזקים בלתי הפיכים? הסיכויים קלושים, אבל הצורך קיים.