פתרונות לצורכי הנכים

בשנת 2005 הוחל תיקון מספר 2 לחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות הקובע כי כל מבנה, מקום או שירות ציבורי, וכל עסק הנותן שירות לציבור חייבים להיות מונגשים לאנשים עם מוגבלות - ולאפשר לכולם ולכולן גישה שווה, עצמאית ומכובדת אליו. על הרשויות המקומיות הוטלה המשימה להנגיש את כל המוסדות והמרחבים הציבוריים שבאחריותה לא יאוחר מנובמבר 2021, ואילו על בעלי העסקים הפרטיים עד לסוף שנת 2017.

אך לא כל הרשויות המקומיות מצליחות לעמוד בהיקף ההשקעות והעבודות הדרוש להנגשה בתחומן, וגם למי שיש בידיו המשאבים עדיין נדרשות שנים לתכנון וביצוע של העבודות כדי לסגור את הפער שנוצר במשך שנים רבות. עיריית תל-אביב-יפו, למשל, היא עירייה איתנה שבה עובדים אנשי מקצוע רבים וטובים, אשר במקרים רבים אף מקדימה את החוק ויוזמת מהלכים משלה בענייני נגישות.

לנוכח המחסור הגדל בחניה ברחובות וכדי לתת מענה ייעודי לצורכי הנכים, אושר לאחרונה בהנהלת העיר קידום מדיניות להקצאת חניות נכים במרחב העירוני, וזאת על בסיס הגדרה של קריטריונים, מיפוי הקיים ויצירת תמהיל חניה לאזורים השונים בעיר.

אולם, רשויות חלשות יותר, או כאלה שהטופוגרפיה שלהן אינה שטוחה, לא מסוגלות להקצות את המשאבים הדרושים ליישום התקנות ונקלעות לקונפליקטים עם נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, שמצידה עושה את עבודתה על פי החוק ומשמשת גם כזרוע אכיפה.

גם אכיפת יישום תקנות הנגישות בקרב עסקים היא בעייתית מפני שאינה שוויונית ויוצרת קושי רב ביישום עבור עסקים קטנים. בעוד עסקים גדולים וחזקים מצליחים לעמוד בדרישות, העסקים הקטנים כורעים תחת נטל העלויות ואינם זוכים לשום מנגנון לליווי ולתמיכה מהנציבות. זאת ועוד, האכיפה מתבצעת רק בקרב עסקים טעוני רישוי וחידוש רישיון העסק שלהם מותנה ביישום התקנות. אולם, 80% מהעסקים כלל אינם טעוני רישוי ולרשות המקומית אין כלי אכיפה מולם, ולמרות זאת האחריות מוטלת עליה.

מעבר להיבט החוקי, עלינו לזכור תמיד כי אנשים מוגבלים אינם חלק נפרד מהחברה. הם החברה. כי למעשה כולנו אנשים מוגבלים - או שהיינו בילדותנו, טרם למדנו ללכת, או שנהיה בזקנתנו - עת לא יעמוד לנו כוחנו יותר. ויש גם מי שמוגבל בתנועתו וביכולותיו כל החיים.

נגישות משמעותה תיקון הסביבה ולא תיקון האדם - יצירת מרחב שבו כולנו נוכל להתנייד בו באופן עצמאי ומכובד ללא קשר ליכולות שלנו. זוהי חובתנו המוסרית, עוד לפני שזו חובה חוקית. תכנון והנגשת המרחב הציבורי עבור אנשים מוגבלים הוא תכנון נכון יותר כיוון שהוא בעצם פונה לכולם ולכולן במידה שווה.

הרשויות המקומיות וגם בעלי העסקים רוצים להנגיש לתושבים וללקוחות כל מקום על פי החוק. אין חולק על כך. עם זאת, יש להבין שמדובר בבעיה אמיתית, לא מתוך כוונה להתחמק מאחריות, וודאי שלא מחוסר אכפתיות. השינוי הזה הכרחי ולכן צריך לעורר את השיח ולהעלות הנושא שוב ושוב לסדר היום של הממשלה, שצריכה להיות שותפה מלאה ביישום התקנות ולהבין שלחוק כזה, כמו לכל חוק מוצדק ככל שיהיה, יש מחיר.

המדינה, באמצעות נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, חייבת לסייע בהסברה, ליווי ותקצוב דיפרנציאלי לרשויות חלשות יותר על מנת לעמוד ביעד שהיא עצמה קבעה. יש לכנס שולחן עגול עם צוות היגוי שמורכב מכל הגורמים הרלוונטיים, לרבות נציגות לבעלי העסקים, ולייצר פתרונות במקום סנקציות.

נגישות היא תפיסת עולם. ותפיסת עולם לא בונים ברגע. ראינו, ואנו עדיין רואים זאת, לאורך ההיסטוריה במאבקים של נשים, הקהילה הגאה או מאבקים נגד גזענות. כל מאבק כזה הוא ארוך, סיזיפי ודורש שינוי תפיסתי. אך שינוי כזה יכול להגיע רק כאשר כולם מכוונים אליו - מראש הפירמידה ועד לאיש במעבר החציה.

■ הכותבת היא סגנית ראש העיר תל-אביב-יפו ומחזיקת תיק התחבורה, בינוי ותשתיות.