לתחרות יש גם מחיר

הסנסציה האחרונה בתחום הרכב האוטונומי הגיעה ביום שישי האחרון בדמותה של הודעה לעיתונות. חברת פורד, חברה ותיקה ומבוססת, שנוסדה על-ידי הנרי פורד בשנת 1903 והייתה מחלוצות עולם התחבורה המודרנית, הודיעה שהיא תשקיע מיליארד דולר על פני חמש השנים הקרובות בחברת Argo AI, המפתחת טכנולוגיות מבוססות בינה מלאכותית לעולם הרובוטים והנהיגה האוטונומית.

אולי הייתה כאן עוד הכרה בכך שרכבת הנהיגה האוטונומית יצאה מהתחנה, וככל הנראה כבר לא תעצור עד שתגיע ליעדה: רכבים אוטונומיים עצמאיים, הנוהגים אותנו למחוז חפצנו ביעילות ובבטחה, תוך כדי שאנחנו לא צריכים לבזבז את זמננו היקר על פעילויות מיותרות כמו אחיזה בהגה, איתות שמאלה או מציאת חניה, כי הרי בשביל זה מותקנים ברכב מחשבים, רובוטים ובינה מלאכותית.

אבל, היה עוד משהו מעניין וחריג משהו בהכרזה של פורד ביום שישי שעבר, מעבר לסכום האדיר אותו היא מייעדת ל-Argo AI: החברה בה משקיעה פורד היא למעשה סטארט-אפ קטן, שקיים בקושי חודשיים ומשהו ושנוסד על-ידי שניים - בריאן סלסקי, מבכירי פרויקט הרכב האוטונומי בגוגל, ופיטר רנדר, שהיה ממובילי פרויקט דומה בחברת אובר, שפרשו לאחר שצברו שנים של ניסיון בחברות בהן עבדו על-מנת לפתוח מיזם משלהם. העובדה הזו לכדה את תשומת ליבו של המגזין המקוון VOX, שחקר ומצא כי התופעה איננה חריגה במיוחד: בשנת 2016 קנתה אובר את חברת אוטו (שאחד ממקימיה הוא הישראלי ליאור רון) בסכום האגדי של 680 מיליון דולר.

הסטארט-אפ הזה היה בן פחות משנה ביום רכישתו. גם הוא היה מורכב, רובו ככולו, ממהנדסים מוכשרים שצברו ניסיון משמעותי בגוגל, טרם יצאו לדרכם החדשה והמשתלמת מאוד. בערך באותו הזמן בו קרתה הרכישה הזו עזב את גוגל עוד אחד ממייסדי פרויקט הרכב האוטונומי ג'יאנג'ון ז'ו, בכדי להצטרף לחברת סטארט-אפ חדשנית בתחום האינטליגנציה המלאכותית בשם Nuro.

בנוסף, לפני מספר חודשים הודיע מנהל פרויקט הרכב האוטונומי בגוגל, כריס ארמסון, על כך שהוא עוזב את עבודתו וביחד עם סטרלינג אנדרסון, מנהל פרויקט הנהיגה האוטונומית בטסלה, הוא מקים חברה חדשה בשם Aurora. השניים עבדו מספר חודשים תחת מעטה כבד של חשאיות, סביב מה שתואר במקומות שונים כחבילה של מוצרי תוכנה, אינטליגנציה מלאכותית וגם רכיבי חומרה, כדי לייצר פתרון נהיגה אוטונומית מושלם עבור יצרני רכבים שירצו להיכנס לשוק הענק המתפתח בתחום זה.

החברה הזו זכתה בסוף ינואר השנה לכותרות לא כל-כך משמחות משלה: חברת טסלה, ממנה כאמור פרש אחד המייסדים של Aurora, הגישה תביעה בבית המשפט העליון של מדינת קליפורניה, בה היא האשימה את אנדרסון בכך שגנב חומר סודי עליו עבד בטסלה על-מנת להשתמש בו בחברה החדשה שלו, ובנוסף הוא פנה לגייס כ-12 עובדים בטסלה, כדי שיעברו לעבוד עבורו. בתביעה מאשימה טסלה את הבכיר לשעבר שלה בגניבת "מאות ג'יגה בייטים של דאטה" (כך על-פי כתב התביעה) ממש לפני שעזב את החברה, מן הסתם מידע קריטי לפיתוחים חדשניים היקרים מאוד לליבה של טסלה.

"ניסיון מרושע"

התגובה של חברת הסטארט-אפ Aurora לא איחרה להגיע בצורה של הודעה לעיתונות: "התביעה חסרת הבסיס של טסלה מעידה על פרנויית סטרלינג (שם הבכיר שפרש - י.ש.) וגם על פחד לא בריא מתחרות. הניצול המחפיר הזה של מערכת המשפט הוא ניסיון מרושע לחסל מתחרה ולפגוע בשם הטוב של אנשים. Aurora מתכוונת להוכיח בבית המשפט שהטענות הללו משוללות יסוד ובמקביל לבנות עסק מצליח בתחום הנהיגה העצמית של רכבים".

הדוגמאות האלה, שמעידות בעיקר על ה"בהלה לזהב" הבאה לידי ביטוי בזרימתם של אלפי יזמים - לא רק בעמק הסיליקון אלא גם בישראל ובמרכזי חדשנות רבים מסביב לעולם - אל האוצרות החדשים הגלומים בשוק הענק המתפתח בתחום הרכב האוטונומי, מעלות גם שאלות חוקיות, מוסריות וערכיות.

מהו חופש התמרון המותר לעובד, שרוצה להקים מיזם משלו לאחר שצבר שנים רבות של ידע וניסיון, שלט בתקציבים עשירים ובמשאבים משמעותיים, וכל אלה ניתנו לו על-ידי המעסיק שלו במסגרת עבודתו על-מנת לשרת מטרות עסקיות של החברה בה עבד? איפה עובר הקו בין חופש התעסוקה, החירות לחשוב, ליצור ולהקים מיזמים חדשים וחדשניים מול החובה לשמור על החוק, לכבד הסכמים עם מעסיקים ולא לגרום להם נזקים לאחר שהעניקו לך פרנסה ובית (לפעמים אפילו בית חם ונדיב) לשאיפות המקצועיות שלך?

ככלל, הסכמי התעסוקה בעולם ההיי-טק האמריקאי וגם הישראלי מחייבים עובדים להעמיד לרשות החברה כל המצאה או פיתוח שעבדו עליהם במהלך העסקתם בחברה, לכבד תקופת צינון מסוימת של אי-תחרות לאחר שעזבו מקום עבודה, ובנוסף, לא להשתמש בחומר פנימי של החברה לצורך עסקים אחרים וגם לא לגייס עובדים מתוך החברה אחרי שעזבו.

אולם, עמידה על קוצו של יוד באכיפת הכללים האלה, ככל שהם הגיוניים ונכונים, עלולה למנוע את יצירתם של אלפי מיזמים חדשניים ולשנות את עולם היזמות כפי שאנחנו מכירים אותו היום. כי רוב היזמים שעוזבים מקום עבודה לטובת הקמתה של חברת סטארט-אפ, מקדישים זמן לחשיבה ותכנון, לפעמים גם פיתוח, עוד לפני שעזבו את עבודתם. ולמרות שברוב המוחלט של המקרים הם אינם גונבים דבר כלשהו מהחברה בה עבדו, פעמים רבות ניתן היה לטעון אחרת.

כי באורח פלא, הרבה יזמים שעזבו חברת אבטחת מידע גדולה מקימים חברת סייבר חדשנית, מי שיצאו מחברת תקשורת מקימים מיזם שעוסק ברכיבי תקשורת נתונים פורצי דרך ומי שפורשים מחברת פרסום דיגיטלי מופיעים בשוק אחרי מספר חודשים כיזמים בסטארט-אפ שיש לו אלגוריתמים חדשניים לפילוח אוטומטי של שווקי יעד בעולם הפרסום.

זו דרכו של עולם היזמות, כך נוצרו עשרות אלפי סטארט-אפים ששינו את העולם ללא הכר, במיוחד בשלושים השנים האחרונות. ולא בכדי התופעה הזו נפוצה במיוחד בקליפורניה, הידועה בכך שבתי המשפט שלה מקשים מאוד על אכיפת הסכמי אי-תחרות בין עובדים פורשים לבין המעסיקים הקודמים שלהם.

תועלת לצרכנים

ואם אתם רוצים דוגמה נוספת לכך שהתחרות הזו בסופו של דבר מועילה לנו, הצרכנים, ולעולם החדשנות בכלל, הנה מקרה אחד מהעבר הרחוק: בשנת 1955 קמה קבוצה של 8 עובדים ועזבה את חברת Shockley Semiconductors כדי לייצר חברה מתחרה בשם Fairchild Semiconductor. אחרי למעלה מ-10 שנים, בשנת 1968, עזבו כמה מהם שוב, אחד מהם חבר הנהלה שלא קודם לתפקיד המנכ"ל בו חשק והשני מנהל הפיתוח של החברה ומי שהיה אחראי על ההמצאות החדשניות שלה, בחור מוכשר בשם גורדון מור, על-מנת להקים חברה מתחרה.

זה היה סטארט-אפ בתחום המוליכים למחצה והם אפילו לקחו מ-Fairchild פיתוח חדשני ביותר שהיה לה בתחום השערים הלוגיים מבוססי סיליקון. כדי לפתח את המוצרים פורצי הדרך האלה הם גייסו מתוך Fairchild את מי שעמד בראש פרויקט הפיתוח שלהם שם, דוקטור צעיר בשם אנדי גרוב. והם קראו לחברה החדשה שלהם בשם המוזר משהו, אינטל.

נסו לתאר לכם את העולם המודרני של המאה ה-21, החל מאמצעי התקשוב למיניהם ומכשירי המחשוב האישי והמשך במכשירי המובייל, התקשורת, האינטרנט והרשתות החברתיות, למעשה כמעט כל מה שאנחנו מכירים היום, אילו היה בית משפט בקליפורניה בסוף שנות ה-60 אוכף הסכמי אי-תחרות ומונע מהחבורה ההיא - המוכשרת ללא ספק, אך גם חצופה בעליל - לממש את החלום שלה בדמותה של חברת סטארט-אפ חדשנית ופורצת דרך.

■ יזהר שי הוא שותף מנהל בקיינן פרטנרס ישראל.