הקלות הבלתי נסבלת של הדיס-אינפורמציה

עם היד על הלב, כמה מאיתנו מאמינים לנתונים המופצים מפעם לפעם על ידי שרים, פוליטיקאים, ונושאי תפקידים במערכת השלטונית? נראה כי לא רבים. אכן, הפצה מכוונת של נתונים לא נכונים הפכה לסוג של טרנד וקיבלה את השם הלא מחמיא "דיס-אינפורמציה", שפירושה הפצה מכוונת של מידע שקרי ומטעה.

הדוגמא האחרונה הבולטת היא פרשת מיכל האמוניה בחיפה. פרופ' אהוד קינן, נשיא החברה הישראלית לכימיה תיאר השבוע כיצד קמפיין מתוזמר של כזבים, שנמשך כ-13 שנים בניצוחם של גורמים כמו המשרד להגנת הסביבה, הפרקליטות, פיקוד העורף ומל"ל, נטע בציבור הישראלי תחושה כי קיומה של מדינת ישראל יהיה בסכנה אם תיוותר ללא מיכל אמוניה... כן, עד כדי כך.

פרופ' קינן חשף כיצד המשרד להגנת הסביבה והמועצה לביטחון לאומי (מל"ל) הפריחו נתונים כוזבים כדי להגן על המיכל, מה שאפשר להם לקבל מבית המשפט חיסיון על חלקים של הדוח. נוצר מצב שכל עתירה נתקלה בדחייה אחר דחייה.

יונה יהב, ראש עיריית חיפה, שבר את הכלים, התעלם מהחיסיון וחשף את הדוח במלואו שעל פי פרופ' קינן רצוף שגיאות קשות. בדוח נטען שיש כיום רעב בעולם ומחסור במזון, כך שבלי אמוניה המשמשת לייצור דשנים ישראל עלולה להיכנס למצבים קריטיים.

בפועל, קבע פרופ' קינן, המצב הפוך: אין כל מחסור במזון. קינן גם דיבר על הרצל שפיר, שעמד בראש ועדה ציבורית שבחנה את מיכל האמוניה ואמר בזמנו "כי אין כיום מקום נכון יותר למיכל האמוניה מאשר במסוף הכימיקלים בנמל חיפה.." כמו כן, שפיר טען כי המיכל הוא המוגן ביותר בעולם וכי ישראל צורכת 11,000 טון בחודש, בעוד שבפועל היא צורכת 250 טון בחודש.

מגמת הדיס-אינפורמציה מחלחלת בתחומים רבים. מידע "מעובד" מועבר לציבור בתחומים כמו הרווחה, שבו הקצבאות אינן גדלות למרות שהשכר הממוצע עולה משמעותית; בתחום הבריאות, שבו מציגים נתונים חלקיים על הזיהום בבתי חולים ותחומים רבים אחרים.

המוביל במגמה זו הוא תחום הנדל"ן, שגורמים אינטרסנטיים שונים מפיצים בו נתונים שנועדו למטרה אחת בלבד - להיטיב עם אלה המפיצים אותם. כך, לדוגמא, ב-2014 אושרה החלטה 1370 שלפיה הבעלות על קרקעות בתים פרטיים ובקרקעות המיועדות לתעסוקה תעבור כמעט ללא תמורה לחוכרים. הבסיס להחלטה היו נתונים שלפיהם כתוצאה מהסכם זה במגזר הכפרי יהיה הפסד של כ-30 מיליון שקל וכ-40 מיליון שקל במגזר העירוני. אך בבדיקה שנערכה התברר כי שווי ההטבה במגזר הכפרי 1.1 מיליארד שקל, ובמגזר העירוני כ-2 מיליארד שקל.

אך הבעיה העיקרית אינה דווקא בנתונים המטעים, אלא בכך שכאשר מתגלה האמת, איש אינו משלם על כך מחיר. כך שאין להתפלא שכאשר כלל הברזל של שכר ועונש אינו נשמר, נוצרת קלות בלתי נסבלת בהצגת מידע כוזב. מגמה הרסנית זו יוצרת חיץ של אי אמון בשלטון, ותחושה כי השחיתות הפכה לסממן מוכר של גורמי השלטון בישראל.