מתחת לאף של החברה הישראלית

התמונות המזעזעות שעלו בתחקירים האחרונים - שחשפו רק חלק ממה שקורה באמת מעבר להרי החושך במחלקות הסיעודיות - מכעיסות ומפוצצות את הבטן.

גם אם בתי האבות סובלים מבעיות אובייקטיביות של מחסור בכוח-אדם, משחיקת תשתיות ומתקצוב בחסר, לא ברור איך מתחת לאפה של החברה הישראלית התפתחה תרבות של התעללות ופגיעה בחסרי ישע, שהפכה את הקשישים הסיעודיים במחלקות לשקי-אגרוף אנושיים. השפלות, קללות, בעיטות, קשירות חורכות, מכות נמרצות ואפילו פגיעות מיניות התרחשו בעת ובעונה אחת בעשרות בתי אבות בכל רחבי הארץ והותירו מדינה שלמה שמוטת-לסת.

השופט מישאל חשין ז"ל קבע באחת מפסיקותיו האלמותיות כי "חסרי הישע אינם מסוגלים תמיד לזהות רוע, ולכן אינם מסוגלים להתגונן בפניו". מכאן שמתפקידה של החברה לספק את ההגנה ואת הצרכים הנדרשים לחיים בכבוד של כל אחד מאיתנו ובעיקר של חסרי הישע בתוכה.

לכן, מעבר לכעס המובן ולחשבון-הנפש החברתי והמוסרי הנוקב שעל כולנו לעשות, נשאלת השאלה החשובה - מה עלינו לעשות היום כדי לשנות לעד את פני הדברים? 

ברמה הראשונית, חשוב להבין כי החטא הקדמון נעוץ בהפרטת הסיעוד ובהשלכתו מכתפי המדינה לידיים פרטיות. סיעוד הוא תחום אנושי-אלמנטרי, שאינו יכול להיות מוכפף לעיקרון הרווח שמנחה באופן טבעי מוסדות פרטיים. מעבר לפגיעה ולהתעללות, התגלתה גם הזנחה פושעת שנבעה מרצון לחסוך עלויות, על חשבון טובת הקשישים.

כך, מטפל סיעודי משתכנע שלא נורא אם קשיש רטוב משתן יסבול עוד כמה שעות. העיקר לחסוך בטיטול ובמקלחת. וכך גם מנהל-בעלי בית האבות מקווה כי אפשר להסתדר עם כוח-אדם לא מיומן, לעתים אפילו עברייני, בשכר נמוך.

לכן, כל פתרון רציני חייב לכלול את החזרת האחריות של המדינה על תחום הסיעוד, באמצעות קידום החוק שלי לביטוח סיעודי ממלכתי. ביטוח שיבטיח גם כיסוי הולם (ללא מבחני הכנסה שמרוקנים מתוכן את הזכאות), שירות שוויוני (לא רבים מסוגלים לשלם 20 אלף שקל בחודש), טיפול אחראי ומסור, שלא מונע על-ידי עיקרון הרווח, ויחס אנושי.

במובן זה, הפרת ההתחייבות הממשלתית להכללת ביטוח סיעודי ממלכתי בתקציב האחרון היא פשע חברתי חמור, ויש לקוות שהשרים שמצייצים עצמם לדעת עכשיו יפנימו זאת ויקדמו זאת במהרה.

שנית, ברמה המעשית, חייבים לקדם שורה של צעדים להרחבת ההגנה על הקשישים בבתי האבות. מערך הפיקוח של משרד הבריאות כשל כאן באופן חמור, והתגלה כעצל וכנרפה ולעתים אף מושחת, מפני שהתריע בפני מנהלי בתי האבות טרם הגעתו לביקורת, ואפשר להם ליצור מצג-שווא של בית מלון 5 כוכבים (הדוחות "המעולים" עוד פורסמו ברבים ואפשרו לציבור להרגיש בנוח ובביטחון להמשיך לשלוח לשם את יקיריו).

רק בשבוע שעבר התגלה בדיון שיזמתי בוועדת הכספים כי מערך הפיקוח מגיע לכל בית אבות (במקרה הטוב) פעם בשנה, והוא אינו מקיים כמעט בכלל ביקורות בשעות הלילה, המועדות להתעללות. זה לא רציני - וזה חייב להשתנות.

במקביל, יש הכרח לקדם את הצעת החוק שלי להכנסת מצלמות למחלקות הסיעודיות, שיוכלו לשדר למערך הפיקוח (ורק אליו), כך שבזמן אמת תוגבר ההגנה על הקשישים והטיפול בהם, ובמקרים של התעללות רשויות האכיפה יוכלו לגבש תשתית ראייתית מתאימה להרשעה ולהרחקת פוגעים.

בהקשר זה, אציין כי היחס הנוקשה לקשישים במחלקות הוא סוד גלוי זה עשרות שנים בעולם הסיעוד, אולם גם במקרים הנדירים שבהם הקשיש אזר עוז להתלונן - לרוב לא האמינו לו מול המילה של הצוות המטפל. מצלמות עשויות לפתור גם את הקושי הזה.

שלישית, לאחר התחקירים האחרונים לא ניתן לדבר על עובד שסרח או על בית אבות אחד שפגע. מתברר כי התפתחה כאן תרבות של התעללות ופגיעה בחסרי ישע בעשרות בתי אבות בכל הארץ (תל-אביב, ירושלים, חיפה, בת-ים, פתח-תקווה ועוד), שהתאפשרה בגלל חיבור קטלני בין כוח-אדם, עובדים סדיסטים בחלקם, לשתיקה או העלמת עין של המנהלים והבעלים.

בהקשר זה, חובה להטיל בחוק את האחריות גם על מנהלים ונושאי משרה בתאגיד הסיעוד, ולא להסתפק במיצוי חומרת הדין עם הפוגעים עצמם. בין שידעו ולא פעלו ובין שבלי משים צמחה אצלם בבית תרבות של התעללות, המנהלים והבעלים צריכים גם כן לשאת באחריות - אם יוכח כי לא עשו די כדי למנוע את ההתעללויות.

ומעבר למישור האופרטיבי - בל נטעה. יותר מכול ראינו השבוע על המרקע את עצמנו. כך, בחסות אדישותה של החברה, התפתחה כאן התופעה הנוראית הזאת. האסקימואים נוטשים את הקשישים בערוב ימיהם על קרחון, הסמוראים נפרדים מהם בפתח לוע הר געש, ואצלנו מספיק להכניסם לאחד המוסדות הללו שנמצאים רחוק מהעין ומהלב - והחיים שלהם כבר יתקצרו פלאים.

הצרה בתחום הסיעודי היא שאין לקשישים הסיעודיים עוד כוח להיאבק נגד עוולות. קולם אינו נשמע, אך שתיקתם מחרישת אוזניים. לכן, דווקא מצידנו, הצעירים יותר, בשלה העת לנהל את המאבק עבורם.

■ הכותב הוא חבר כנסת מטעם סיעת "המחנה הציוני".