אופציית הערעור חוסלה?

מייד לאחר פרסום גזר הדין בעניינו של החייל היורה אלאור אזריה, התבטא איש התקשורת אברי גלעד והביע את דעתו, שלפיה "אין שום קדושת חיים במי שבא לקחת חיים". לדידו, מחבל שנוטל סכין, הופך לבן-מוות.

על-פי גלעד, חטאו היחיד של אזריה היה שבהריגת המחבל המנוטרל, הוא התנהל באופן חובבני. מדבריו של גלעד, בהם הוא ביטא את תחושותיו של חלק גדול מן הציבור בישראל, עולה כי מוטב היה אילו אזריה (או חייל נושא נשק אחר) היה מנצל את מהומת האירוע כדי "לסיים אותו כפי שצריך".

הוא הביע ביקורת על כך שהחייל היורה פעל באיחור רב, לעיני כל, באופן שמשרת את מחפשי ישראל כאן ובעולם. לדידו, גם זה פשע, "פגיעה בביטחון הלאומי שלנו". "להרוג מחבלים צריך לדעת, חייבים להתחשב בעולם המדיה החדש בו אנו חיים, בו כל אירוע מצולם מ-10 זוויות ומשודר בזמן אמת לכל העולם", כך גלעד. "את המלחמה בטרור ינהלו מקצוענים, ולא אנשים שמול אירוע אלים מאבדים את קור-רוחם ואת שיקולם המערכתי, גם אם המחיר הוא שיישארו מחבלים חיים פה ושם", סיכם.

עיון בהכרעת הדין ובגזר הדין, שיצאו תחת ידיו של בית הדין הצבאי ביפו, מגלה כי שופטי ההרכב נהגו כאותם "מקצוענים", אליהם כיוון אברי גלעד. המקצוענות שהם גילו התייחסה ל"הריגתה" של פרשת החייל היורה, לחיסולה המהיר ככל האפשר.

בהכרעת הדין המנומקת להפליא, שיגרו שופטי ההרכב מסר חמור, תקיף וחד-משמעי. מסר זה כוון הן לעבר חיילי צה"ל, הנושאים נשק, על-מנת שאצבעם לא תהיה קלה על ההדק; והן לעבר הציבוריות הישראלית ולעבר המלעיזים בעולם. כל אחד "קיבל" את מה שראוי לו.

השורה התחתונה: ישראל היא מדינת חוק ומוסר, והיא לא תסכין עם מצב שבו חיילים, המשרתים אותה והמגנים על שלום תושביה, ייטלו את החוק לידיהם.

הכרעת הדין אכן זכתה להדים שהיו ראויים לה. התגובות לה התחלקו בהתאם לנטיותיהם הפוליטיות של המגיבים. אין ספק, שהיא עשתה את שלה.

ואז בא גזר הדין המקל, אף הוא מלאכת מחשבת של מקצוענות ושל תבונה. שני דייני הרוב הביעו בו את דעתם, שלפיה מתחם הענישה הראוי להתנהגות מעין זו של החייל היורה, מצוי בין 18 לבין 48 חודשי מאסר. דעת המיעוט החמירה עוד יותר. הנה, עוד מסר תקיף, מרתיע וחד-משמעי. והשורה התחתונה: אזריה נשלח למאסר בפועל בן 18 חודשים בלבד. דומה שאפילו הוא ובני משפחתו לא העלו על דעתם שהעונש יהיה קל כל-כך.

וזה מה שמרהיב בגזר הדין. גם דקות בודדות לפני פרסומו, הקפידו הנוגעים בדבר להצהיר כי ככל שאזריה יישלח למאסר בפועל - הוא יגיש ערעור, הן על עצם הרשעתו והן על חומרת העונש. פורסם שהמשפחה אפילו מיהרה ושכרה את שירותיו של עו"ד יורם שפטל, על-מנת שייצג את אזריה בערעור.

ובא גזר הדין וטרף את הקלפים. שופטי ההרכב לא הותירו בו אבן לא הפוכה. הם התייחסו לכל טענה שהובאה בפניהם. הם סקרו את המצב המשפטי. הם אזכרו את השיקולים לקולא ואת השיקולים לחומרא. קשה לחשוב על דבר כלשהו שהיה צריך להיכלל בגזר הדין ושלא נכלל בו. ולבסוף, הם נהגו עם אזריה במידת החסד וגזרו עליו רק 18 חודשי מאסר בפועל (ועוד 12 חודשי מאסר על תנאי והורדה לדרגת טוראי).

"טרף את הקלפים" כתבנו. מדוע? מאחר שנראה שגם שופטי ההרכב הבינו כי גזר דין שכזה יגרום לאזריה לחשב מסלול מחדש ולשקול בזהירות רבה את האפשרות להגיש ערעור. הם הבינו כי הגשת ערעור תעמיד את אזריה בסיכון, שהוא כנראה יחשוש ליטול על עצמו. בעוד שאילו היה מוטל עליו עונש חמור, "לא היה לו מה להפסיד" כתוצאה מערעור - הרי עכשיו יש לו מה להפסיד.

הגשת ערעור מצדו עלולה להוביל לכך שגם התביעה הצבאית תגיש ערעור על קולת העונש. במקרה כזה עלול החייל היורה למצוא את עצמו מאחורי סורג ובריח למשך תקופה ארוכה בהרבה מזו שנגזרה עליו.

בתי המשפט, וגם בית הדין הצבאי, אמורים להימנע מכל שיקול זר. עליהם להכריע ולגזור את הדין אך ורק על סמך החומר, שהובא בפניהם, ועל-פי החוק וההלכות המשפטיות המחייבות. אלא שגם בית הדין הצבאי ביפו בתוך עמו הוא יושב. גם הדיינים קוראים עיתונים, מאזינים לרדיו וצופים בטלוויזיה. הם אפילו גולשים באינטרנט, ויש בהם שמעיינים ב"טוקבקים", בהם מביעים גולשים דעות על המשפט, וגם על הדיינים.

לא יכול להיות ספק בנוגע לכך שבבוא שופט, או דיין, לכתוב את החלטתו, הוא עושה כן תוך שהוא נושא עיניו לעבר ערעור שאולי יוגש עליה. את ההחלטה הוא כותב גם מתוך רצון, שזו תעמוד בערעור. זה אנושי. זה הגיוני. זה בלתי נמנע.

התחושה המתקבלת למקרא גזר דינו של החייל היורה היא שגם במקרה זה עמדה אפשרות הערעור לנגד עיני הדיינים, ושהם ביקשו "לחסל" אותה. אלא שבניגוד לאלאור אזריה, הם נהגו באורח מקצועני לעילא ולעילא. כדבריו של אברי גלעד, הם לא איבדו את קור-רוחם ואת שיקולם המערכתי, וכשהמטרה (הלגיטימית, יש לומר) לנגד עיניהם, הפחיתו במאוד את האפשרות שאזריה יערער על הכרעתם. בפרפרזה לדבריו של גלעד, הם עשו כן, ביודעם שהמחיר הוא שהדין לא ימוצה עד תום עם חייל, שהורשע בהריגה של מחבל מנוטרל.

זה ככל הנראה הטעם לכך שלאחר מתן גזר הדין, נחלשו הקולות הקוראים להגיש ערעור. הוריו של החייל היורה אמנם הודיעו, בסוף השבוע, כי הכוונה עודנה לערער. אלא שהם הוסיפו והודיעו כי ככל שפרקליטיו של אזריה ימליצו להימנע מכך, הם יקשיבו להם רוב קשב (בזמן קריטי זה העדיף חבר הכנסת לשעבר שרון גל, "פטרונו" של אזריה, להיכנס לבית "האח הגדול" ב"משימה" אחרת, כנראה לא פחות חשובה - "להעיף" משם דייר אחר, את "שם השמאלן", ואולי להרוויח על הדרך מיליון שקל, והוא לא יוכל לייעץ להם).

מה עמדתם של הפרקליטים המכובדים? האם הם מדברים בקול אחד? ואולי הסנגורים ה"וותיקים", עורכי הדין אייל בסרגליק ואילן כץ, אינם רואים את הדברים עין בעין עם שפטל? האחרון הרי עלה על העגלה רק עתה, והוא בוודאי מבקש להטביע את חותמו. אולי הוא אפילו מקווה שייצוגו של "יקיר הציבור" יסיר ממנו את "חרפת דמיאניוק"?

ככל שאנשי התביעה הצבאית יודיעו מבעוד מועד כי החליטו שלא לערער על קולת העונש, יגיע תורו של שפטל לגלות מקצוענות בקבלת ההחלטה אם לערער אם לאו, ולהישמר מפני שיקולים זרים.