"המדינה רשאית להגביל את תקופת ההעסקה של עוזרים משפטיים"

בית הדין הארצי לעבודה קיבל היום (ד') ברוב דעות את ערעור המדינה והחליט כי המדינה רשאית להגביל את תקופת ההעסקה של עורכי דין שמועסקים כעוזרים משפטיים של שופטים (עוזמ"שים).

בבית הדין האזורי לעבודה נדונה בקשת צד בסכסוך קיבוצי שהגישו ההסתדרות וועד העוזרים המשפטיים לשופטים ("העוזמ"שים") נגד החלטת נציב שירות המדינה להגביל את תקופת ההעסקה של העוזרים המשפטיים ל-6 שנים.

בפסק הדין של בית הדין האזורי נקבע כי החלטת הקציבה אינה כדין, וכי הסעיפים בחוזים האישיים של העוזרים המשפטיים, המגבילים את תקופת ההעסקה - דינם להתבטל.

בהתאם לכך נתן בית הדין האזורי צו קבוע האוסר על המדינה להפסיק את עבודת העוזמ"שים, אך ורק בשל כך שהשלימו 6 שנות עבודה או תקופה קצובה אחרת שנקבעה באופן חד-צדדי. המדינה הגישה ערעור על פסק הדין.

בית הדין הארצי, על דעת רוב חברי המותב, ובניגוד לדעתו החולקת של הנשיא יגאל פליטמן, קיבל כאמור את ערעור המדינה. נקבע כי בהחלטת הקציבה של תקופת העסקת העוזרים המשפטיים לא נפל פגם המצדיק התערבות בה, זאת כל עוד נותרת על כנה ועדת החריגים, ובכפוף לעריכת נוהל מסודר הקובע את הרכבה, סמכויותיה ואמות-המידה שמכוחן עליה לפעול.

בהתאם, נקבע כי הצווים שנתן בית הדין האזורי יישארו על כנם עד לפרסום הנוהל ויפקעו עם פרסומו. 

בדעת הרוב פסקו השופטת דוידוב-מוטולה ובהסכמת השופט אילן איטח ונציגי הציבור שי צפריר ושלמה נוימן, בין היתר, כי השיקולים שהוצגו על-ידי המדינה כהצדקה להחלטת הקציבה הם שיקולים רלוונטיים ובראשם השיקולים המערכתיים: הממד הציבורי המחייב את "פתיחת השורות", הממד השיפוטי בדבר הנראות הציבורית של אי-תלות הגורם היושב לדין והחשש מפני "ירידה לזירה" של שופט שיבקש להביא לידי סיום את העסקת העוזמ"ש שלו.

שיקולים נוספים שפירטה המדינה - לקיחתם בחשבון אינה חורגת ממתחם הסבירות. מדובר בשיקולים מקצועיים ומערכתיים, שאין הצדקה לקבוע שאינם ענייניים. השיקול התקציבי שהעלתה המדינה במסגרת הערעור - ספק אם ניתן להביאו בחשבון, אך משלא הוצג כשיקול דומיננטי ובנסיבות, אין בו כדי לשנות מהמסקנה שלעיל.

מנגד, שיקולים מסוימים שהיה על המדינה להתייחס אליהם, לא נשקלו. כך, לא נשקלה השלכתה של החלטת הקציבה על העוזמ"שים כפרטים, על חייהם של העוזמ"שים וכבודם האנושי. לדברי שופטי הארצי, היה על המדינה להביא בחשבון כי החלטת הקציבה תביא להיפלטותם מהמערכת של עוזמ"שים שהשקיעו את מרצם ואת כישוריהם לשביעות-רצון מלאה של השופט הממונה עליהם, וייאלצו להיפרד ממקום עבודה שאליו נקשרו ולחפש לעצמם מסלול קריירה חדש ומקור פרנסה חלופי, על כל הכרוך בכך.

לפי פסק הדין, גם אם אין בכך פגיעה בזכות החוקתית לחופש עיסוק, יש בכך פגיעה מסוימת בכבוד ובזכותו של העובד לעבוד במקום עבודה שבו הביא לידי ביטוי את כישוריו (במקביל, לא ניתן להתעלם מכך שעורך דין שהחליט להגיש מועמדות לתפקיד עוזר משפטי ידע מראש שמדובר בתפקיד לתקופה קצובה ומוגבלת בזמן ויכול היה לשקלל את יתרונותיה וחסרונותיה של המשרה. בהקשר זה נקבע כי יש ממש בטענת המדינה לפגיעה מסוימת בשוויון מעצם שינויו בדיעבד של תנאי מרכזי של מסגרת ההעסקה).

למרות האמור, בית הדין הארצי הגיע למסקנה כי החלטת הקציבה של קופת העסקת העוזרים המשפטיים לשופטים אינה חורגת ממתחם הסבירות באופן המצדיק התערבות בה, כל עוד מתאפשרת חריגה ממנה במקרים המתאימים (באמצעות ועדת חריגים. ח',מ').

לדברי בית הדין הארצי, שיקולי כבוד האדם, היעילות והמוטיבציה שלכתחילה לא נשקלו במידה מספקת, נשקלו ושוקללו בהתייעצויות הרבות שקוימו תוך כדי ההליכים המשפטיים, דבר שהוביל להקמת ועדת החריגים ולפרסום נוהל מסודר לפעולתה ואמות-מידה להארכת תקופת העסקתם של העוזמ"שים מעבר לתקופה החוזית המרבית.

על כן, נקבע ברוב דעות, כאמור, כי בכפוף לכך שוועדת החריגים תקרום עור וגידים, ויתפרסם נוהל מסודר כאמור, יש לקבוע כי החלטת הנציב בדבר קציבת תקופת העבודה אינה חורגת ממתחם הסבירות, ואין הצדקה משפטית להתערב בה. בהתאם, נקבע כי הצווים שניתנו על-ידי בית הדין האזורי למניעת הפיטורים יישארו על כנם עד פרסומו של הנוהל ויפקעו עם פרסומו.

בדעת המיעוט שלפיה יש לדחות את ערעור המדינה, החזיק הנשיא יגאל פליטמן. פליטמן כתב כי החלטת הקציבה היא בלתי מידתית ובלתי סבירה, והשיקולים העומדים ביסודה מצדיקים את העסקת העוזמ"שים ללא קציבה של תקופת העסקתם. לפיכך, הנשיא פליטמן סבר כי יש לבטל את החלטת הקציבה ולהחזיר את העניין לנציב לבחינתו המחודשת, מבלי שיפוטרו בינתיים העוזמ"שים אך ורק משום שמלאה מכסת 6 שנות העסקתם.