לכתוב, להירפא

כשהיה ילד, הוא בכלל רצה להיות סופר. פרופ' אדיר כהן, אמריטוס בפקולטה לחינוך באוניברסיטת חיפה וראש החוג לחינוך במכללת עמק יזרעאל, ידע בילדותו שיש לו חיבור בלתי אמצעי עם תחום הספרות. הוא היה מאזין בשקיקה לסיפורים בעברית ובאנגלית שסיפרו לו הוריו, שגם אם לא ממש הבין אותם, עד היום הוא זוכר קטעים שלמים מהם בעל פה.

במרוצת הזמן ובהמשך למסלול לימודיו בתחומי הספרות, הפסיכולוגיה והחינוך, החליט כהן שהיכולת שלו לשלב בין כל התחומים הללו עשויה לחולל מהפכה טיפולית. "לפני 40 שנה, בערך, נפגשתי עם ארווינג פולסטר, שכתב את הספר 'חייו של כל אדם שווים רומן'. יחד התחלנו לפתח את שיטת הביבליותרפיה, שיטת טיפול חדשנית העושה שימוש בתחומי הספרות והשירה - תחומים הקרובים ללבי, שכוח השפעתם עצום". קהל המטפלים באמצעות השיטה הולך וגדל מדי שנה, וכך גם מספר הסטודנטים הלומדים את השיטה הטיפולית פורצת הדרך שפיתח.

הוא כתב כ-30 ספרים ביבליותרפיים, מרביתם בנושאי כתיבה, הומור ושירה, ובזמן החופשה מהאקדמיה בילה בשמורות אינדיאניות במטרה ללמוד את תורת השמאניזם, שהובילה אותו לכתיבת ספרו 'לכשף את הנשמה', המזמין את הקוראים להתנסות בטיפול באמצעות שירה וטקסטים מהתרבות האינדיאנית. בראיון מיוחד ל'ליידי גלובס', פרופ' כהן מזמין אותנו לקחת דף נייר ולכתוב את הסיפור שלנו.

האדם הוא סיפור מהלך

נקודת המוצא של השיטה הביבליותרפית היא שאין אדם שיכול לספר את סיפור חיינו מלבדנו. לא ההורים, לא נסיבות החיים ולא הסביבה הם אלו שיכפו עלינו כיצד יסופר הסיפור האישי שלנו, ומשם - כיצד נחיה את חיינו. "ביבליותרפיה היא תחום נרחב, את משתמשת ביצירות ספרותיות במטרה לטפל במטופלים לאורך כל הגילים", הוא מסביר. "בתוך הביבליותרפיה ניתן למנות את הכתיבה-תרפיה וההומור-תרפיה, שכל אחת מהן היא עולם ומלואו". שיטות הטיפול הללו מציבות בפנינו שאלות לגבי הדרך שבה אנחנו חיים את חיינו, הבחירות שלנו, והשליטה לא רק בסיפור שלנו, אלא בכל נימי החיים והבחירות שאנחנו עושים לאורך הדרך.

העידן הנוכחי, שבו כל אחד מוציא את הקרביים שלו בכתיבה ברשת, משחרר את האנושות, לדעתך?

"אנשים זורקים קריאה לחלל. הם רוצים מישהו שיענה, הם רוצים לפרוק, להתמודד עם עצמם. יש לי סטודנטית שכתבה דוקטורט על 'הבלוגים של הבדידות'. היא ניתחה אלפי בלוגים וגילתה שדווקא בעולם הדיגיטלי, קל יותר לכתוב. אתה כותב, ולא רואה מולך מיד את התגובה של מי שקורא. אנשים כותבים והכתיבה שלהם הופכת לקבוצת תמיכה. שימי לב שמעבר לעולם הדיגיטלי, יש היום המון סדנאות וקבוצות כתיבה בכל עיר עם סופרים ופסיכולוגים, והמונים הולכים לקבוצות הללו. הם רוצים לפתח את הכתיבה ולמצוא מקום לפורקן, ואלו בפני עצמן קבוצות תמיכה חברתיות, כי כל אחד קורא בקול את מה שהוא כתב ויש התייחסות לדבריו. הפייסבוק היא קבוצת תמיכה דיגיטלית וזה פנטסטי. מי שאומר שהעולם הדיגיטלי הורס לנו את כל התפיסה של כתיבה, טועה לחלוטין".

מה כתיבה יכולה לרפא בנפש?

"הרבה. לכתיבה כוחות תרפויטיים גדולים מאוד. בכתיבה האמנותית או בכתיבה האישית, ישנו תהליך שבו את פוגשת את עצמך. כל הדברים שהדחקת, שלא התייחסת אליהם, שהיו כוחות מניעים בתת מודע שלך, אבל לא העזת להעלות אותם למודע, צפים ועולים בתהליך. ברגע שאת הופכת מודעת, את יכולה להתמודד ולהכיל אותם. בתוך הכתיבה את יכולה להכניס אותם לתוך משמעויות חדשות ולהמשיך לחיות, גם עם הכאב".

אי אפשר להיפטר מהכאב הזה?

"הייתה סופרת ופסיכולוגית בשם גבריאלה ריקו, שכתבה כמה ספרים, אחד מהם הוא 'כאב ואפשרות', שמדבר על כך. בבליץ הגרמני, בזמן מלחמת העולם השנייה, נהרגה כל משפחתה. אחרי המלחמה היא הגיעה לארה"ב, ניסתה לשקם את עצמה ולהחלים ממחלת הסרטן. היא קראה סיפור אגדה על נסיכה שהיה לה לב מזכוכית. יום אחד הנסיכה עלתה למרפסת גבוהה, נשענה על המעקה ולב הזכוכית נסדק. כולם נבהלו וקראו לרופאים, אך אי אפשר היה לתקן את הסדק. לסיפור יש סוף טוב: הנסיכה המשיכה לחיות באושר עם סדק בלבה.

"ריקו מספרת שהאגדה הזו שקראה, הביאה אותה ללמוד לחיות עם הסדק. בעיניי, הדרך היחידה לחיות עם הכאב היא להכיר בקיומו, להתמודד איתו, למצוא פיצוי, בין אם באמצעות הדמיון או באמצעות מסע לעולמות שבהם אתה יכול לממש את עצמך. אם אתה לא מודע לכאב, אתה הולך ושוקע. הכתיבה-תרפיה היא חלק מתהליך של מודעות".

לא כולם יודעים לכתוב. איך מטפלים באנשים שזה לא כישרון שהם מזהים בעצמם?

"זה לא נכון. אין אחד שלא יודע לכתוב, כשם שאין אחד שלא יודע לדבר. ילד שמגיע לגיל שנה מתחיל לדבר אוטומטית. אין פה תיאוריות או למידה. כך הדבר צריך להיווצר לגבי הכתיבה. אבל יש לנו לעתים קרובות מחסומי כתיבה ופחד מפניה. אי אמונה בכוחות עצמנו. באיזה שהוא מקום יש מערכת שלמה של תרגילים שונים, שבהם אנחנו מדברים אל המחסומים. המחסומים הללו יכולים להיות ממקורות שונים - בית הילדות שהציב מחסומים, או דימוי עצמי נמוך. באמצעות הטיפול אנחנו אומרים: כתוב, דבר אל המחסומים, התמודד איתם. כתיבה היא בעצם ניסיון שלך לצאת מתוך המחסומים, וזה עניין תרפויטי. יש אלפי תרגילים לכך".

לכתוב ולהתבונן פנימה

לפי כהן, הכתיבה במחברת היא בסך הכול רישום, שהמטרה העיקרית שלו היא תהליך ראשוני של התבוננות פנימה, לתוך עצמנו. "מכיוון שמחסומי כתיבה אינם אלא התנגדויות, את צריכה להתגבר עליהן. הדרך הראשונה היא לכתוב עם מה שאני קורא 'קביים'. רישומים קטנטנים. למשל: חלומות בהקיץ, דברים שאני מסתיר מעצמי, געגועים, כאבי גוף, אנשים שאני מתגעגע אליהם, כיסופים מיניים, הנאות ילדות וכולי. קביים לכתיבה".

אני יכולה למלא מחברות שלמות, אבל מה עושים אחר כך?

"אחר כך מגיעים לשלב שנקרא כתיבה אוטומטית. לכתוב בזרם. אל תניחי, אל תפסיקי, אל תלכי לדבר בטלפון, אל תלכי לקחת משהו מהמקרר. תני לדברים לזרום ורק אחר כך תתייחסי אליהם. השלב היותר מתקדם מכונה: שלב המכתבים שלא נשלחים. כתבי מכתבים למי שאת רוצה, מכתבים שלא תשלחי לעולם. כתבי כל מה שיש לך לומר להם, חסלי איתם חשבונות, חשפי בפניהם רגשות. זה קל יותר, כי את לא חוששת מביקורת בדרך הזו, ויוצרת פתח להבעה חופשית יותר ויותר. מתקדמים יותר יכולים לכתוב מכתבים שאחרים כתבו לכאורה אליהם, ולא נשלחו. מה פלוני כותב לך. על ידי כך את מקבלת זווית נוספת לראייה וניתוח סיטואציה".

את התהליך הזה חייב ללוות מטפל?

"אם מטרת התהליך היא לטפל בפלוני וללוות את התמודדות שלו עם קשיים או בעיות, אז ישנו תהליך המלווה על ידי מטפל. אבל כל אדם ואדם יכול לעשות זאת בעצמו. אנחנו עושים את זה בשלבים מאוד פתוחים וקלים. למשל, אני אומר לאנשים: תעשו רשימות. מה הדברים שאני רוצה לעשות, מה הדברים שאני חולם עליהם, מה הדברים שאני שונא, הדברים שגורמים לי מתח, הדברים שאני לא מעז לעשות. הדברים הללו באים ל'ימן', מלשון מיומנות, את היכולת שלך להעז ולצרף בהמשך את הכול למקשה שתעזור לך לפתוח את המסע שלך לתוך עצמך".

תת ההכרה נפתחת כמו מניפה

בחדר הטיפול הביבליותרפי, המטופל עובר תהליך שמטרתו להתחבר אל תת המודע שלו ואל כל נימי נפשו. בילדות, הטיפול הוא באמצעות הקראת סיפור לילד ובחינת תגובותיו. העבודה עם מבוגרים כוללת כלים רבים של קריאה, דיון וכתיבה, למשל, דרך כתיבת יומן אישי מונחה ותרגילי כתיבה נוספים המעניקים כלים למטופלים, למטפלים ולכל מי שרוצה להכיר את עצמו לעומק.

תת המודע שלנו חכם ומתאמץ להסתיר. האם פותח פה קוד שמביס את הפסיכולוגיה?

"תת המודע שלנו מבקש להתפרץ, אבל הוא מתסכל ויוצר אצלנו כמעט תמיד בעיות. אנחנו רוצים לעזור לו לשקם את עצמו. בתהליך מסוים של כתיבה והעלאת הדברים מתת המודע, אנחנו מתחילים להפעיל את הצנזור. הדברים עולים ואנחנו עם מטאטא מוחקים אותם כדי לא להשאיר עקבות. בתהליך הביבליותרפי אנחנו רוצים להאט את תנועת המטאטא ולתת לדברים להתגלות, להציף את הדברים שתת המודע מפחד להעלות ומנסה לטשטש".

ביבליותרפיה עובדת גם על אנשים רציונליים מאוד ומודעים?

"ועוד איך. אנחנו מביאים אותם לעימות עם יצירות ספרותיות שבהן לרגע אחד, הביטחון שלך בהיגיון מתחיל להתמוטט. ישנו סופר נפלא בשם מקס פריש שכתב בין השאר את הספר 'הומו פאבר', האדם היוצר. הוא מתאר מהנדס שהחליט שהוא חי על היגיון בלבד, ולא יעשה שום דבר בחייו שאינו רציונלי. יום אחד הוא מקבל הזמנה לאמריקה הדרומית, כדי להקים מפעל תעשייתי. הוא נוסע באנייה ופוגש נערה יפה. הם הופכים לזוג, בונים את המפעל באמריקה וחוזרים לשווייץ. נחש מכיש את הנערה, המהנדס נבהל נורא ולא יודע מה לעשות, ונזכר שבסביבה גרה גרושתו. הוא רץ אליה כדי שתעזור לו למצוא רופא. כשהיא פותחת את הדלת ורואה את הנערה היא אומרת לו: 'זאת בתנו. הסתרתי ממך את העובדה שהייתי בהריון'. והנה, כל המיתוס על רציונל מתנפץ בפרצופו של המהנדס. בערוב ימיו אותו מהנדס משאיר צוואה שבה כתב שאין שום דבר רציונלי בחיים, ושאנחנו לא יכולים לחיות את חיינו על פי ההיגיון, מכיוון שמתישהו בחיים הבלתי מודע יגיע ויפרק את הכול".

השיטה מסייעת גם לכותבים מקצועיים?

"בוודאי. המטרה הראשונית היא טיפולית, אבל הכתיבה הספרותית היא המשך של הכתיבה הזו. אנחנו יוצרים בכתיבה הספרותית השלכה של העולם הפנימי שלנו ומעלים את הדברים הללו לדרגות הרבה יותר גבוהות. פרויד אמר בשעתו שהפסיכולוגים הגדולים הראשונים היו הסופרים. בספרות, כמו בפסיכולוגיה, משתמשים במושגים כמו קתרזיס ואמפתיה. על פי מה קבע אריסטו את הקתרזיס? על פי הטרגדיות היווניות. לכן פרויד תמיד מזכיר בכתביו גם את דוסטויבסקי ותסביך האב, למשל. בתהליך הספרותי יש סובלימציה של העולם הפנימי, עם כל התהליכים הנלווים. זוכרת את עניין המטאטא? הוא פועל גם אצל סופרים מקצועיים ומנסה לטשטש רגש, כך שהתרגילים שלנו יכולים להועיל לכל אחד. זאת בתנאי שלא תשקר לעצמך".

מה זאת אומרת לשקר לעצמי? לעגל פינות, לייפות?

"כשאתה לא כותב את עצמך, אלא מה שיספק מישהו אחר".

אנשים נוטים לשפץ, לייפות. הפחד שאם מישהו ימצא את המחברת הסודית ויגלה את כל האמת עלינו הוא מרתיע.

"הכתיבה הטיפולית מוליכה אותך להתבונן פנימה, להתווכח עם העידונים. לשבור את הקולות שאומרים לך לעשות את זה מחניף יותר או יפה יותר. אתה מתחיל להפעיל את היכולת הביקורתית, את מה שאנחנו קוראים לו 'המרווח האסתטי'. הכתיבה הספרותית במיטבה באה ואומרת - תתגבר, אל תנסה לעגל פינות. תמיד כתיבה תהיה מעין מלחמה בינך לבין עצמך".

אתה ממליץ לנו לקרוא טקסטים שכתבנו בזרם התודעה?

"בוודאי. יש המון אנשים שכותבים יומן אישי. חלק גדול מהם סוגרים את היומן ולא קוראים אותו יותר, הם מפחדים להיפגש עם עצמם. בתהליך הטיפולי אנחנו מחזירים אותך למפגש הזה. קריאת הטקסטים שכתבת היא חלק מכך".

היית ממליץ לכולם לכתוב, באופן שוטף?

"בהחלט, עד זקנה ושיבה. כשאתה מרגיש קושי אדיר, כתוב על דמות מסוימת. לאו דווקא בגוף ראשון. השלך את עצמך. לפעמים כתיבה מתוך ריחוק יכולה לעזור לאנשים שרוצים להתבטא, אבל קשה להם להביע את עצמם או לפרק התמודדויות שונות על ידי כתיבה".

אם אתה כותב, אתה יותר אופטימי?

"זו שאלה שתשובתה תלויה באיך שאנחנו לוקחים את עצמנו. פעם שאלו למה מלאכים יכולים לעוף, והתשובה הייתה - כי הם לוקחים את עצמם בקלות. וזו כל השיטה".

כוחה של כתיבה

מחסומי כתיבה מדברים לכל אדם שמפחד לכתוב את מה שהוא מרגיש. תן לי תרגיל או שניים.

"נתחיל בדברים הפשוטים. קחי דף נייר ותתחילי לכתוב. מלאי את הדף מקצה לקצה, תני למילים לזרום. גם אם אין ביניהן קשר, תני למילים לצוף. אחר כך נסי לקחת לעצמך מחברת שנקרא לה 'מחברת רישומי רגשות', שם יהיה תיעוד אישי, פרטי, אינטימי של הרגשות שלך על פי כמה נושאים. למשל: כל מה שאנחנו קוראים לו 'הצריכלאים', דהיינו - צריך לעשות כך, על זה אסור לוותר וזה חייב להתרחש. כל מיני ציפיות או דברים שאנחנו חושבים שחייבים לעשות, וכך נותנים לחיינו לעבור.

"אחר כך נכתוב 'מה יש'. נתחיל מהמקום שבו את נמצאת, מה שקורה מסביבך. את לא צריכה לכתוב פה מאמרים, רק תכניסי מילים והערות. בסעיף הבא תכתבי מה יכול להיות בעתיד, כדי לעורר את הדחפים היצירתיים הפנימיים שלך. תתבונני במה שמעצב אותך, במה שקורה לך. בסעיף אחר רשמי 'מה אני עושה', 'מה משתנה אצלי', 'מה חוזר אצלי'".