בא מבחוץ

"מופע האימים" האחרון במפלגת העבודה הוכיח את שידוע כבר מזמן: המפלגה סיימה את תפקידה ההיסטורי והפכה למעין מערכת סגורה שאינה רלוונטית לעולם שמחוץ לה.

מלחמת הדיאדוכים של עסקניה היא בעיקר דכדוך מתמשך: מפא"י המפוארת, מייסדת המדינה, התדרדרה מוסרית ואלקטורלית אל מחוזות הזויים. ההכחשות המוזרות של הח"כים איתן כבל ושלי יחימוביץ, שלפיהן לא היה ולא יהיה דיל (זה יקבל את ראשות העבודה, וזו תקבל את ראשות ההסתדרות), מוכיחות שההתאמה שכן עשו מנהיגי המפלגה אל המציאות בת-ימינו, היא אימוץ תפיסות הפוסט-אמת, העובדות האלטרנטיביות, משל היו חלק ממטהו של דונלד טרמאפ.

ועוד לא התגברנו על מהלומת הדיל שלכאורה-לא-היה, והנה התבשרנו על שורת מועמדים-מטעם-עצמם לראשות המפלגה: אלדד יניב, עומר בר-לב ואבי גבאי - מועמדי בזק בעלי אג'נדת אינסטנט, נעדרי ניסיון מנהיגותי, ועם כריזמה שהציון שלה במקרה הטוב בינוני-מינוס. אל אלה נוסיף את יצחק-בוז'י הרצוג ועמיר פרץ. לו היו כל אלה מתיימרים להוביל מפלגה קטנה, ניחא. אך השאיפות גדולות, וכל אחד מהם מאמין שאם רק יעמוד בראשות המפלגה, הוא יוכל להוות אלטרנטיבה ראויה לרה"מ בנימין נתניהו.

ומנגד, מגיע גם משה-בוגי יעלון, ומודיע קבל עם ו"שבת-תרבות", על הקמת מפלגה חדשה בראשותו, שהיא-היא תהווה אלטרנטיבה שלטונית לנתניהו. עצם סגנון ההצהרה מעיד על התוכן ועל האיש: הצהרה אפרורית, של פוליטיקאי אפרורי. אמנם פקיד מוכשר וישר דרך, שיהיה שר ביצועי מוצלח, אך לא פוליטיקאי ממולח וגם לא מנהיג כריזמטי סוחף-המונים.

רבים טוענים שהמרוויח הגדול מהפארסה המתמשכת במפלגת העבודה, הוא יו"ר "יש עתיד", יאיר לפיד, זיקית פוליטית ומומחה בתחום המטאורולוגיה: זיהוי כיוון הרוח הפוליטית והתאמת אזימוט הספינה, היא מפלגתו, בהתאם. זהו חישוב נכון, אך הסכנה הניצבת בפני הדמוקרטיה הישראלית גדולה שבעתיים: והיא, הכוח הגובר של מפלגת הבית היהודי.

סביר להניח כי נתניהו יצלח בצורה כזו או אחרת את מבול החקירות נגדו, וכנראה, עד הבחירות הבאות הציבור ישכח את תפקודו הכושל סביב מלחמת צוק איתן. עם זאת, ניצני החתרנות הפנים-ליכודית נגד המלך ביבי כבר נבטו - והשטח רוחש תכונה. מופע האימים של מפלגת העבודה יהיה כאין וכאפס לעומת מלחמות הירושה בליכוד, כשאל השרים ישראל כ"ץ וגלעד ארדן, יצטרפו עוד כמה מועמדים צעקניים שהממלכתיות מהם והלאה. וזאת בלי להביא את תגובת המלחמה-שערה שכבר החלה, מצידם של נתניהו ועושי דברו, בראשות דוד ביטן ומירי רגב.

המפלגה היחידה המפגינה אחדות שורות פנימית, הממלאת אחר מרבית הבטחותיה לבוחריה, ושבאופן כללי פועלת כמכונה מתוחכמת משומנת, היא הבית היהודי (חרף שמועות על מתחים בין נפתלי בנט לאיילת שקד). אי אפשר להקל ראש בהישגי המפלגה בתחומי החינוך והמשפט, וביוזמות חקיקה נרחבות אחרות. הבית היהודי וראשיה התבגרו ולמדו היטב את כללי המשחק. להבדיל מהפופוליזם של צעקני הליכוד, הנהגת הבית היהודי עובדת בשקט וביסודיות, ומשלמת מחירים קטנים (כמו פינוי עמונה) במטרה להשיג הישגים גדולים.

בהיעדר אלטרנטיבה מנהיגותית במרכז-שמאל, ועל רקע מלחמות פנימיות צפויות בליכוד, המרוויחים הגדולים של הבחירות הבאות יהיו בנט, שקד והבית היהודי. בנט לא יהפוך כנראה לראש הממשלה הבא, אולי "נהנה" ממנו "רק" כשר ביטחון, אך גם שם יוכל לגרום לנזקים קשים, ולהכשיר את הקרקע לתפקיד הבא - ראש הממשלה. זהו כבר תרחיש בלהות.

היחיד שבכוחו לייצר אלטרנטיבה אמיתית לשלטון הימין, הנוכחי והעתידי, ולתרחיש האימים שבו בנט או אביגדור ליברמן אוחזים בהגה השלטון, הוא רה"מ לשעבר אהוד ברק.

בשבתו מחוץ למערכת הפוליטית, אמן הלוחמה הזעירה הולם מהלומות כירורגיות ומדויקות בנתניהו, שאורכן עד 140 תווים. ברק ממחיש שוב את היותו צבא פוליטי קטן וחכם, המסוגל להציב חזון אסטרטגי ארוך טווח ולגלות מנהיגות. הוא היחיד החושב במונחים רחבי-יריעה המתעלים על הפוליטיקה הכוחנית של הליכוד, הנכלוליות של העבודה, והריק האידאולוגי של יש עתיד. במובן זה, ברק הוא היחיד שבכוחו לתת את משקל-הנגד הנחוץ מול אותה ראייה אסטרטגית ושאפתנית המאפיינת את הבית היהודי.

ברק, כמו בנט, הוא אצן למרחקים ארוכים. אך שלא כמו בנט, הוא כבר באמצע העשור השמיני לחייו, ואינו יכול להרשות לעצמו להמתין עוד ועוד. כמי שמבין את הסכנה שמציבה האידיאולוגיה והפרקטיקה של הבית היהודי לחזון הציוני, ברק חייב לשנס מותניו, להתגבר על הבחילה שמזמן עיסוק בפוליטיקה, ולעבוד כדי לעזור למדינת ישראל להציל עצמה מעצמה.

הוא אינו יכול לעשות זאת תחת האכסניה של העבודה. מפלגה מסואבת, מסוכסכת, ובעיני רבים בציבור, תישאר תמיד "מפא"י האשכנזית של הפנקס האדום". ואף שרב לה לפוליטיקה הישראלית במפלגות-בזק הנעלמות כלעומת שבאו, על אהוד ברק להקים מסגרת אחרת, לצרף אליו אנשים בעלי שיעור קומה ורקורד מוכח של עשייה ביטחונית, פוליטית, כלכלית וחברתית - וכאלה יש עדיין רבים וטובים בחברה הישראלית.

נכון, ברק האיש והפוליטיקאי אינו חף מבעיות. בגיל 75 ספק אם בכוחו, או ברצונו, לשנות מהיסוד את אישיותו, והוא גם לא יוכל למחוק היבטים בעייתיים בעברו הפוליטי. אך איש אינו מושלם, והשעה דוחקת. ברק חייב לחזור אל הפוליטיקה ולהציב אלטרנטיבה אמיתית למחרבי הדמוקרטיה הישראלית.

■ הכותב הוא מרצה למדע המדינה, אוניברסיטת תל-אביב.