מיעוט נרדף ומופלה - עד מתי?

כבכל שנה, שוב אותה הרגשת אי נוחות. נכון, נכון, אמיליה אירהארט, רוזה פארקס, מארי קירי. ומרקל. וקוקו שאנל. הראשונה שנכנסה למוסד הזה והזה, הראשונה שסיימה אותו, הראשונה שניהלה, וכן הלאה.

אבל גם מהטמה גנדי, נלסון מנדלה, מרטין לוטר קינג ומוחמד יונס. והם גברים.

הסיפור שלנו, הנשים, עמוס וכואב. עוד לא רואים את סיומו. האור הוא בקצה של מנהרה ארוכה ופתלתלה.

נשים הן קצת יותר מחצי מהאוכלוסייה. למרות זאת, קרה שהגענו למצב שאליו הגענו. למרות משקלנו בציבור, גורלנו כגורל מיעוט נרדף ומופלה.

יש משהו לא נכון בצורה בה אנחנו נלחמות, בלכידות הנשית ובלוחמנות. לא כי היא שגויה ולא צודקת, אולי דווקא בגלל שהיא יותר מדי צודקת. שינוי ממשי לא קורה מתוך הטפת הצדק ושינון זכויות.

קוראים לזה אסטרטגיה.

אסטרטגיה היא תורת האילוצים. היא נכנסת לתמונה כשיש מגבלה של משאבים ונתוני פתיחה. לנו יש.

ניצחון אסטרטגי הוא ניצחון כנגד הסיכויים. ניצחון שאיננו מובן מאליו.

נשיא עם אישה יפה ושותקת, שמאייש את רוב הפמליה שלו בגברים, זה מובן מאליו. להתמרמר שאין מספיק נשים מנהלות זוהי תבוסה ברורה מאליה.

השאלה איך נייצר חברה צודקת, היא שאלה אסטרטגית. האסטרטגיה האמיתית היא לעשות שלום עם הגברים - ולקיים אותו. כי חברה צודקת היא דו מינית.

המועקה היא על הדרך ולא על המטרה, ולעתים הדרך היא המטרה. למעשה, האם ייתכן שבמלחמה להכניס יותר נשים לדירקטוריונים ולהעלות את שכרן בתאגידים ובחוק בכלל, אנחנו ממשיכות לקחת את תפקיד הקרבן בלא יודעין? הייתכן שאנחנו מנהלות את המלחמה בכלים ובדרכים שמחריפים דווקא את מצבנו?

אם נעשה זום-אין על גיבורות התרבות שאנחנו אוהבות, נגלה שאנחנו אוהבות בהן את התשוקה חסרת המעצורים למה שעשו. מארי קירי לא התעוררה בבוקר ואמרה לעצמה אני אוכיח לעולם שגם אישה יכולה להצטיין בפיזיקה ולגלות רדיואקטיביות. אמיליה אירהארט לא הודיעה שהיא חוצה את האוקיינוס בטיסה למען נשות תבל.

אני אוהבת את הסיפור של אמיליה בדיוק כפי שאני אוהבת את הסיפור של ברק אובמה, של מהטמה גנדי ושל מאלאלה יסופזאי, שקמה ממשבר נפשי ופיזי ובחרה להילחם למען השכלת נשים. אבל הגיבורים שלי הם קודם כל גיבורים מכל המינים, ולא רק גיבורות. מה שמנחה אותם, שמעורר בי הזדהות רבה מאוד, זה אומץ לבם והנחישות להינעל על מטרה בלי למצמץ, באופן העשוי ללא חת.

האומץ ולא הבכיינות הניעו את אסתר דופלו לפצח את סוגיית העוני באמצעות השכלה. הסירוב לרחמים עצמיים היו אלה שהנחו את ג'יי קיי רולינג לכתוב את הארי פוטר ואבן החכמים על פתקים בבתי קפה וברכבת. וכן, היו גם גברים שהתחילו מלא כלום במוסך של אבא שלהם, כדי לבנות ממשק משתמש טוב יותר מתואם IBM.

אני מעריצה את העיקשות הזו, המלווה בכישלונות, מעידות והרבה מאד מבוכה ובושה. כדי להישאר לשבת בקדמת האוטובוס, לבדה, היה על רוזה פארקס לוותר על אזור הנוחות, להתגבר על פחד קיומי ובושה איומה. אך האם היה זה בגלל שהייתה אישה או שחורה?

נחזור ליום האישה?

האם ברור לנו שנשים כמו מדונה או ליידי גאגא או ביונסה, שעושות שימוש מובהק במיניות של עצמן, אינן קרבנות? האם ברור לנו ששחרור האישה לא יגיע לא מחיקוי של דמויות ההשראה שלנו ולא מקיצוץ המיניות שלנו? האם ברור לנו ששחרור האישה מתחיל הרבה לפני שאנחנו טייסות או בדירקטוריון?

זירת ההטרדות המיניות חייבת להיות מנוצחת ומוכרעת, מבלי שנסגור כפתור אחד במחשוף. מותר לנו להיות חלשות, רגשניות. אנחנו לא חייבות להתעסק בפסילת פרסומות שהן לכאורה סקסיסטיות. 

חצי מילה אנתרופולוגית, אם אפשר. גברים לומדים מגיל אפס להילחם זה בזה - ולהשלים. הם הולכים מכות, מתחרים על כל דבר, משתתפים במשחקי ספורט תחרותיים ולוחמניים ונשארים חברים. אנחנו, הנשים - לא. גדלנו לקלוע צמות זו לזו ואחר כך לדבר מאחורי הגב. בואו נשנה את זה כבר שם, בנקודת ההתחלה, במולקולה שלנו.

בואו נעשה את השינוי באופן העמוק ולא באופן ההפגנתי.

לקנות טרקטור צעצוע לילדה - לא הכרחי.

לעודד אותה להגיד את האמת בפנים לחברה הכי טובה שלה - כן.

חברות בין אנשים צריכה להיות אמיתית ולא מעוקרת. בואו נלמד משהו שהגברים יודעים. אנחנו לא חייבות להעתיק מהם, אבל להבין איך הם שינעו את עצמם לעמדות הכוח - זה לא מזיק.

שחרור האישה יקרה כשנכיר במיניות שלנו ונאהב את עצמנו יותר ממה שאנחנו שונאות את הגברים.

שחרור האישה יקרה כשגברים שמנסים לדכא אותנו לא יפחידו אותנו, כשנזמין אותם להידברות ולמשא ומתן חכם ופתוח על שינוי. שחרור האישה יקרה כשיהיה שלום בין נשים לעצמן ונהיה פחות ממורמרות ויותר שמחות, אבל שמחות באמת ולא זחוחות.

שינוי הוא תמיד דבר חושפני וכואב ואנחנו, הנשים, צריכות לשנות את עצמנו ולא רק את מה שנקרא "החברה", שם בחוץ. כי או אז נוכל אולי לשנות אותה, את "החברה" ולהתעורר בעוד 50 או אפילו 30 שנה ולהבין שהעולם השתנה. והיי, גם גבר לא חייב להיות טייס או מנכ"ל כדי להיות שווה.