מדיניות מעוותת של חלוקת משאבים

מעטים הרגעים בחיים שבהם העין רואה, אך הראש והלב מסרבים להאמין. רגע ארוך כזה חוו ישראלים רבים אשר צפו בתחקיר שתיאר כיצד הופכים קשישים לשקי חבטות אנושיים של מטפלים סיעודיים ועובדים במחלקות הסיעודיות, תוך שהמנהלים מתעלמים מהם. המראות הנוראיים האלה חייבים להזכיר לנו כי נוסף אליהם, הכעס צריך להיות מופנה גם למדינה - למדיניות הפרטת האחריות הסיעודית והעברתה מהמדינה למגזר העסקי הפרטי, והכפפת הטיפול בקשיש לשיקול עסקי-רווחי.

אלימות-היא-אלימות-היא אלימות, וכשהיא מופנית כלפי כל אחד ובעיקר כלפי חסרי ישע, יש לטפל בה בחומרה. וגם אם אין אלימות, ההפקרות, ההזנחה והחסכנות באשפוז הסיעודי הן נחלתם של בתי-אבות רבים.

אחת הבעיות היא, שבתי-אבות סובלים ממחסור בתשתיות מתאימות, מתקציבים ומכוח-אדם ראוי. אך המגפה בדמות התעמרות והתעללות בקשישים, היא סוגיה כואבת במיוחד, שנוגעת לערכים הכי בסיסיים שלנו כחברה מוסרית. רוב חסרי הישע אינם יודעים לזהות רוע, ולכן גם אינם יודעים כיצד להתגונן מפניו או לדווח עליו. כך שמעבר למיצוי הדין הפרטני עם התוקפים עצמם, צריך לשאול - מה ברמת המדיניות הלאומית חייב להשתנות כאן. הנה כמה דרכים לשינוי.

ראשית, יש לשנות את התפיסה בנוגע לאחריות ולתפקיד המדינה בתחום הסיעודי. לא ייתכן שבצע כסף יגבר על ערכים בסיסיים כמו צלם אנוש, חיי אדם וקיום בכבוד. נכון, אלימות היא מחרידה, אבל מזעזעים לא פחות הם החיסכון הקבוע בחיתולים, הצמצום במקלחות ובארוחות, שהפכו לנורמה כדי להוזיל את עלויות התפעול. שיקולים מעוותים אלה "תורמים" רבות להתעללות הקשה בקשישים במוסדות סיעודיים. זאת, בלי להוריד מאחריותם האישית של המטפלים האכזריים.

את התשתית לשינוי התפיסתי הניחו שופטי בית-המשפט העליון בפסיקתם נגד הפרטת בתי-הסוהר, כשקבעו שזו אינה חוקית, שכן הפרטה פוגעת בכבוד האדם וחירותו. הנימוק היה, כי כאשר בית-סוהר מנוהל ע"י ידיים פרטיות, אשר מונעות קודם כול משיקולים כלכליים-עסקיים, ישנו חשש כבד להעדפת שיקולים אלו, על פני חירות האדם וכבודו. עיקרון זה תקף גם במוסדות הסיעודיים. אם המדינה מתערבת בנושא רגיש כמו ניהול בתי-סוהר, עליה להתערב באופן מוגבר גם בניהול מוסדות לקשישיה, שלא חטאו בדבר.

שנית, על נבחרי הציבור לנקוט צעדים פרקטיים, בהם העברת "חוק ביטוח סיעודי ממלכתי", שאותו התחייבה הממשלה להעביר, אך הפרה את הבטחתה. החוק כבר מונח על שולחן הכנסת; צעדים נוספים הם - הקמת מערך פיקוח חדש של משרד הבריאות (שהיה לו חלק מרכזי בבעיה בשל פיקוח חלקי, עצל וחוטא לתפקידו, שמתריע מראש מפני ביקורת); אימוץ הצעת-החוק, בתמיכת 81 ח"כים, להתקנת מצלמות במחלקות סיעודיות, אשר ישדרו למערך הפיקוח; הגברת הענישה, לרבות חקיקה שתקבע כי האחריות מוטלת גם על מנהלים במוסדות סיעודיים. וכן, הקצאת חלק מבני ובנות השירות הלאומי לטיפול בקשישים במוסדות אלה.

מצבם הירוד של החולים הסיעודיים בישראל, כמו גם העוני, אינם גזירת גורל. בשני המקרים מדובר בתוצאה ישירה של מדיניות מעוותת וכושלת של חלוקת משאבים. קו ישיר עובר בין העוני לחולים הסיעודיים. זה הזמן למאבק למען החלשים, כי מחר יהיה מאוחר מדי אם אנו הצעירים לא נוביל את המאבק עבור אלה שקולם לא נשמע.