ז'ה טם איי לאב יו טרמינל

בחודשים האחרונים ניטש מאבק איתנים סביב עתידו של שדה-התעופה "שדה דב" בתל-אביב, שהגיע לשיאו בשבוע שעבר, כאשר בד בבד עם פסיקת ביהמ"ש לסגירת השדה, החליטה הכנסת מקיר לקיר, מהבית היהודי ועד לרשימה המשותפת, לקדם את החוק שיבטיח את המשך פעילותו של השדה התל-אביבי, כדי למנוע את הפגיעה בפריפריה. מיד פצחו בעלי הקרקע, נציגיהם ויועצי תקשורת, במסע הפחדות והכפשות שנועד (לשווא) לרפות את ידי הכנסת.

עורכי-הדין ו"שכירי חרב" של בעלי הקרקע רכבו על הגל הפופוליסטי המטיל דופי בנבחרי הציבור ובמניעיהם, תוך רמיזה בוטה ומכוערת על קשר פסול עם חברת התעופה שפועלת מהשדה, "ארקיע". לאחר שהפנימו כי אכן מניעת הפגיעה הצפויה בפריפריה היא שעומדת בבסיס המהלך, החלו לאיים שהתנגדותם של הח"כים תכשיל את מעבר צה"ל לנגב (כי חלק מהמימון למעבר אמור להגיע מפינוי השדה); ובהמשך, להאשים את הח"כים בחקיקה עוקפת בג"ץ.

אולם האמת פשוטה יותר: ההתנהלות "הגרידית" והאגואיסטית של מייצגי הבעלים, שרואים רק את עצמם וטובתם, ודחו כל ניסיון לפשרה שתיטיב עם הכלל, היא שדוחקת אותנו, הח"כים, באין ברירה, לקידום חקיקה הזו.

בבסיס הצעת החוק עומדת ההבנה כי המשמעות של סגירת הפעילות האזרחית בשדה דב, בלי חלופה ראויה, היא הרת-אסון לאילת ולערבה, כמעט גזר-דין מוות עליהן. אף שאיננו מתכחשים לזכותם של בעלי הקרקע לממש את זכויות הקניין שלהם, מנקודת מבטה הלאומית של הכנסת יש להביא בחשבון שיקולים נוספים ורחבים יותר, קל וחומר במצב שבו ברור שהשדה משמש "צינור חמצן" מרכזי לאזור הדרום, וההשלכות הצפויות מסגירתו על הכלכלה, התיירות, התחבורה והבריאות של התושבים, יהיו קשות במיוחד.

את הנחת המוצא הזו הבינה גם "ועדת בודינגר", שקבעה מפורשות כי "כל שדה-תעופה שיש כוונה להעתיק ממנו פעילות אווירית לאתר אחר - לא ייסגר, אלא לאחר ההקמה של שדה חלופי, והעברתה המסודרת של הפעילות". זה גם היה הבסיס להחלטת הממשלה ב-2012, ואפילו בג"ץ (על אף שפסק על פינוי), נתן תחילה ארכה לפינוי, כדי למצוא חלופה.

הפתרון של "נתב"ג", שנזרק לחלל האוויר, אינו מהווה חלופה אמיתית, ומעולם גם לא היה. האופציה הזו עלתה רק כדי לכסות על חוסר הרצינות של משרד התחבורה, שלא נערך כראוי עם חלופה. בנמל-התעופה עצמו רואים בהעתקת כלל פעילות התעופה הפנים-ישראלית לתוכו, בעיקר מטרד, וממילא לא נעשה שם כמעט כלום כדי לקלוט פעילות זו כבר בחודש הבא.

בשבועות האחרונים התקיים מו"מ אינטנסיבי בניסיון להגיע לפשרה. הרי כל זמן שהשדה הצבאי נשאר במקום עד 2019, לא ניתן לבנות במקום דבר, ולכן אין טעם בהתעקשות על פינוי השדה האזרחי, לפני שהוסדרה חלופה לקליטתו בשעה שהמטוסים הצבאיים ימשיכו להמריא משדה דב.

אנו, יוזמי הצעת החוק, הסכמנו 3 פעמים להשהות את קידום החוק כדי להגיע להסכמה שמיטיבה עם הכלל: השדה האזרחי יפונה ממיקומו הקיים, ויועתק לשטח הצבאי עד לשנת 2019 (שאז יפונו שניהם), ובמקביל יוכלו בעלי הקרקע להאיץ את הליכי התכנון לבנייה, מה שכמעט אינו מתאפשר היום. וכך, "זה נהנה וזה אינו חסר". כאן, תצוין לטובה הממשלה, שהניחה תכנון מפורט לשינוי מהיר במקום, ואף תקצבה אותו בהתאם, אולם נציגי הבעלים דחו את הפשרה, ועמדו על דעתם "לפנות את השדה ויהי מה."

התנהגות זו דחפה אותנו חברי-הכנסת בלית ברירה לחקיקה. אם דוחפים אותנו להכרעה בין הזכות להקים מגדל פאר, ובין הזכות של חולים רבים לנחות במקום נגיש כדי לקבל טיפולים, וזכותה של העיר להתחבר לבלון חמצן כלכלי ותחבורתי, התשובה ברורה. קודם נמצא חלופה ראויה לפינוי השדה - ורק לאחר מכן יקום המגדל.

לבעלי הקרקע יש כעת הזדמנות אחרונה לקבל את ההצעה שמשפרת את המצב, אחרת נקדם בנחישות את החוק, ושדה דב ימשיך לפעול עד לחלופה הראויה. כדאי שבעלי הקרקע יידעו, כי אם נציגיהם למו"מ היו מקבלים את הצעת הפשרה, ומסכימים לסלילת כביש גישה קטן לטרמינל במיקומו החדש, הם היו יכולים כבר לשבת עם האדריכל במחלקת ההנדסה בעירייה.