לכו לחפור בעיר אחרת!

בינואר האחרון החליטה חברת האנרגיה Light לנתק את אספקת החשמל לאצטדיון המרקאנה בריו דה ז'ניירו בעקבות חוב שלטענתה הרקיע ל-947 אלף דולר. לפי פרסומים בתקשורת, לחוב (לטענתה של Light) אחראית הוועדה המארגנת של המשחקים האולימפיים שנערכו בקיץ שעבר בעיר. המרקאנה המפורסם היה האצטדיון שאירח בין היתר את טקס הפתיחה והסיום של המשחקים.

חשבון החשמל הזה הוא דוגמה קטנה לכאב הראש שהותירו בברזיל המשחקים ולתמונה העגומה שמצטיירת אחרי שכבה הלפיד האולימפי. חובות לספקים. מתקנים נטושים. כפר אולימפי שהפך לעיר רפאים. תמונה של הבריכה האולימפית הייתה המראה שהגדיר הכול - הבריכה שבה מייקל פלפס ניפץ רק חצי שנה קודם לכן את ההיסטוריה לרסיסים נראית מוזנחת, ושלולית מים עכורים מונחת קצת מעל גובה הקרקעית.

בברזיל לא האמינו שכך זה יסתיים. החגיגה של הזכייה באירוח המשחקים שבע שנים קודם לכן, שגובתה קצת מאוחר יותר בתחזיות מרשימות לזינוק בכלכלה, התנפצו כשהממדים הכספיים של האירוח התנפחו ויצאו משליטה. ביחד עם השחיתות, העיכובים בבניית המתקנים, והאי-סדר הכללי גם במהלך המשחקים - נותרו המקומיים עם חובות, פילים לבנים מרקיבים, ושאלה אחת גדולה: מי בכלל היה צריך את כל זה?

שאלת אירוח המשחקים עולה כעת לראש סדר היום, במה שמוגדרת כאחת התקופות היותר מאתגרות של הוועד האולימפי. לא בגלל כסף כמובן. הקופה מלאה וגדושה, זכויות השידור של המשחקים נמכרו בשוק המרכזי (ארה"ב) עד שנת 2032. להבדיל מפיפ"א, אין שום פרשות שחיתות.

הבעיה של הוועד האולימפי הבינלאומי היא שאת השאלה שנשאלת היום בברזיל שואלות יותר מדי מדינות לאחרונה גם בראייה קדימה: האם שווה בכלל להיכנס לכאב הראש של אירוח משחקים אולימפיים?

לפני כמה שבועות הודיעה בודפשט כי היא מסירה באופן סופי את מועמדותה לאירוח המשחקים האולימפיים ב-2024. בכך הותירה את המרוץ לשתי ערים בלבד - פריז ולוס אנג'לס. ההחלטה באה אחרי שהקמפיין הציבורי "NOlimpia" בבירה ההונגרית כמעט והכפיל את היעד שנקבע על 138,000 חתימות, ואחרי שהשיג 266,151 תומכים נאלצה הממשלה להודיע כי לא תגבה את העיר ותיכנס להרפתקה של מיליארדי דולרים שעלולה להשפיע על העיר והתושבים בעתיד.

באוקטובר האחרון הייתה זו ראשת העיר החדשה של רומא, וירג'יניה ראג'י, שעמדה בה בהבטחתה מלפני הבחירות והודיעה כי כל עוד היא תעמוד בראש הבירה האיטלקית לא יהיו בה משחקים אולימפיים בגלל שהחובות שרובצים על העיר, יותר מ-13 מיליארד אירו, לא יאפשרו לה לעמוד בסיכון כלכלי של המשחקים.

3 ערים נוספות פרשו מהמרוץ לפני כן - בהמבורג הצביעו התושבים נגד והעיר החליטה לרדת מהעניין; בוסטון שנבחרה על ידי הוועד האולימפי האמריקאי עשתה סיבוב פרסה גם היא אחרי שהתושבים גם הם הצביעו נגד; וברלין גם היא נכנעה ללחץ התושבים. את המגמה הזאת בדיוק חזה בעבר ווין רוברטס, שכתב בדבר העורך במגזין "ספורטס ביזנס אינטרנשיונל", כי "יש חשש אמיתי שעלויות מאסיביות מרחיקות ערים מהתמודדות, וכי בזמן הנראה לעין רק ערים סופר-עשירות, שלא נאלצות להתחשב בקולם של בוחרים, יוכלו להגיש מועמדות".

וזו המגמה בשנים האחרונות. בעת הבחירה בטוקיו לאירוח המשחקים ב-2020 נותרו במרוץ הסופי רק 3 ערים (טוקיו, איסטנבול, מדריד) אחרי ש-3 ערים לא עברו לשלב הסופי (רומא, באקו, דוחא). בין משחקי 1992 בברצלונה למשחקי 2012 בלונדון הגיעו בכל סבב לפחות 5 ערים לקו הגמר.

ואלו לא רק משחקי הקיץ היוקרתיים. גם לבחירה האחרונה בעיר המארחת את משחקי החורף האולימפיים ב-2022 הגיעו רק שתי ערים לקו הגמר - בייג'ין ואלמטי הקזחית - ערים שאין בהן בכלל תשתית לאירוח משחקי חורף, אחרי שכל הערים האירופיות הרלוונטיות - אוסלו, קרקוב, לבוב ושטוקהולם - פרשו מהמרוץ.

מה הסיבות לנטישה? בדרך כלל הנטייה היא להזכיר את סיפור מונטריאול 1976. העיר הקנדית ששילמה באמצעות תושביה במשך עשרות שנים את החובות שנצברו בעקבות אירוח המשחקים. אבל זה אינו הסיפור, בעיקר בגלל שמשחקים אולימפיים הפכו לאורך השנים שלאחר מכן לעניין רווחי - בעיקר במקומות שבהם היו חלק גדול מהתשתיות קיימות. לאחרונה לפחות, זהו לחץ גדול של התושבים המקומיים - אף אחד לא מתלהב מ-7 שנים של כאב ראש אצלו בחצר האחורית, בשביל לארח משחקים שנמשכים 16 יום.

משאלי התושבים שמתקיימים בערים מערביות המאפשרות לציבור לקבל את ההחלטה, מציגים את דעתם האמיתית של המקומיים על המשחקים - הם רוצים אותם, אבל לא אצלם.

בחלק מהמקומות זה אכן עניין כלכלי. כבר בשלב ההצעה ובכל השנים הבאות אחריה הערים נאלצות להוציא עשרות מיליוני דולרים על ה"ביד" (ההצעה), כסף שהולך לפח במקרה שאין זכייה. שלא לדבר על אי-וודאות וחשש מהעלול להתפתח בפרק זמן של 7 שנים מרגע הזכייה ועד האירוח (אירועי טרור, משבר כלכלי, אירועים חברתיים נקודתיים וכו').

המכה הגדולה ביותר לוועד האולימפי ולנשיאו תומאס באך היא שהאירועים האחרונים מגיעים על רקע הרפורמות שנעשו בשנים האחרונות כדי להקל על אירוח המשחקים.

בוועד האולימפי שינו לאחרונה את הקו והכריזו על ניסיון להכניס לפרופורציות את עלויות של אירוח המשחקים, זאת אחרי שמשחקי החורף בסוצ'י ב-2014 המריאו לעלויות של כ-50 מיליארד דולר. התוכנית "אג'נדה 2020" שהוביל באך הייתה אמורה להפוך את המשימה של המועמדות לפחות מפחידה - לא ללכת בהכרח על ערים שיציגו תוכניות גרנדיוזיות ויקרות כפי שהיה עד היום, אלא דווקא לעודד ערים להשתמש במתקנים ותשתיות קיימים. אם צריך אפילו לאפשר ולהשתמש במתקנים של ערים שכנות, או שכנות פחות, כדי להקל על עלויות האירוח ולמנוע בניית מתקנים.

אחרי המכה שספגו מרומא ומבודפשט, ניסו בוועד האולימפי להגן על תוכנית הרפורמה של באך ובהודעה רשמית שהוציאו אמרו כי "ללא תוכנית 'אג'נדה 2020' לא הייתה אף עיר שהייתה נשארת במירוץ לאירוח המשחקים".

ועוד לפני כן, הצהיר באך כי הוועד האולימפי יבוא לקראת המתמודדות על אירוח 2024 כשציין כי הארגון הבינלאומי ישתתף ב-1.7 מיליארד דולר, "בכסף ובשירותים" מהעלות של האירוע לעיר שתזכה לארח את המשחקים.

בכל מקרה, החשש להיעדר מועמדות בעתיד הקרוב מביא את הוועד האולימפי למחשבה לנצל את שתי הקנדידטיות הנוכחית - פריז ולוס אנג'לס וללכת על בטוח. כלומר, בכנס ה-130 של הארגון שייערך בלימה, בירת פרו, בספטמבר 2017, במקום לבחור את העיר שמארחת את משחקי 2024, לקבוע גם את המארחת של משחקי 2028. מה יהיה ב-2032? עד אז כבר יחשבו על משהו.

 המועמדות הסופיות לאירוח המשחקים האולימפיים