הרגשת הקלה ברחבי האיחוד

אל תוך השבוע שעבר נדחס במלוא המרץ מבחן אירופה, אירופה הליברלית. ההולנדים נהרו לקלפיות והעמידו במקומו את הימין הפופוליסטי ונציגו המובהק חרט וילדרס. האתגר שהציג וילדרס לדמוקרטיה האירופית לא היה בהכרח עלייתו לשלטון, אלא חסימת דרכו לקואליציה. עכשיו, עוד יותר מאשר טרם הבחירות, ברור כי בשל עמדותיו הנחשבות "מחוץ לגדר", אין הוא בא בחשבון בשום קואליציה.

אך למרות התוצאה, חשוב לזכור כי "אתגר וילדרס" כפה גם על המפלגות האחרות הן את הנושא שוילדרס בחר בו - המאבק נגד המוסלמים והזרים בהולנד - וגם את היסחפותן לעמדות ימניות וקסנופוביות (שנאת זרים) כדי שיוכלו להתחרות עמו על קולות הבוחרים.

בהולנד, כבשאר אירופה, כדי להתמודד עם עליית כוח הימין הפופוליסטי, נידונה המערכת להיסחף מן הליברליזם וימינה. אבל תוצאות הבחירות הראו כי גם מגמות-הנגד, הליברלית והפרו-אירופית, קיבלו חיזוק.

הפזילה אל הבוחר הייתה גם הסיבה לכך, שהעימות בין הולנד לטורקיה של הנשיא רג'פ ארדואן, הגיע לשיא. ראש הממשלה ההולנדי, מארק רוטה, לא היה יכול להרשות לעצמו לנהל במקביל מערכה נגד וילדרס, והתנהלות ליברלית מול מסע הבחירות של הנשיא הטורקי על אדמת אירופה בקרב בעלי זכות הבחירה הטורקים, על תוכנית המוליכה לדיקטטורה.

הולנד הליברלית הייתה בשבוע שעבר במצב קשה יותר משאר מדינות מערב אירופה, שיכולות להרשות לעצמן גישה מתירנית יותר לנוכחות פוליטיקאים טורקים על אדמתם, הגם שמתוך עיקום-אף בולט. זאת, בדומה לעיקום-האף הליברלי האמריקני בעידן ברק אובמה, כאשר ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, ניהל מסע בחירות ישראלי בארה"ב, ולמעשה אף התערב בפוליטיקה הפנימית שם.

כאשר אין אילוץ כמו בהולנד, הליברלים האירופים מעדיפים לא לשחק את משחק "בעל-הבית השתגע", הן מכיוון שהם ליברלים המעדיפים סובלנות על התפרעות, והן גם משום שיש להם נשימה ארוכה (גם בעימות עם דונלד טראמפ). מה שנראה בוער היום בדרך-כלל מתקרר מאוחר יותר. יש לשער, שגם הסכסוך ההולנדי-טורקי יירגע לאחר סוף מערכות הבחירות בהולנד ובטורקיה. והטורקים - לא לנצח יוכלו לאחוז בפליטי סוריה בתור איום על האירופים או לסמוך על תמיכה רוסית בת הרגע. אם כן, מדוע לשרוף גשרים שיהיה קשה לבנות אותם מחדש בעתיד?

ומדובר כאן גם בהבדל של מזג: המזרח-תיכוניים, טורקים כמו פלסטינים וישראלים, מהירי חימה, אך יכולים לרדת מן העץ במהירות. האירופים לוקחים חיכוך שנוצר ברצינות רבה יותר, ולכן מעדיפים לא לחמם מהר מדי את הטמפרטורה, שתתקרר אחר-כך בקצב אירופי איטי מאוד.

אחרי הבחירות בהולנד, הליברליזם יעמוד למבחן אירופי גם בצרפת, בגרמניה, ואף בבריטניה.

אירופה הליברלית, כולל הונגריה, עמדה בשבוע החולף במבחן כאשר נבחר דונלד טוסק הפולני הליברלי, לנשיא מועצת אירופה, על אפה וחמתה של הממשלה האנטי-ליברלית הפולנית. ויש לקוות, שצרפת תעמוד במבחן ולא תאפשר למרין לה-פן, כמו שההולנדים לא אפשרו לחרט וילדרס, כמו שהאוסטרים לא אפשרו בבחירות לנשיאות לא מכבר ל"מפלגת החופש" הימנית פופוליסטית, לצאת כשידה על העליונה.

למבחן הליברליזם האירופי הצטרף השבוע גם הניסיון הנוסף של ראשת ממשלת סקוטלנד, ניקולה סטרג'ון, לערוך משאל-עם על פרישת מדינתה מהממלכה-המאוחדת: הסקוטים מעדיפים להישאר באירופה, גם אם נשק הנפט שבידם אינו אפקטיבי כבעבר, על הברקזיט. סקוטלנד של מארי סטיוארט המודרנית חולקת על הבדלנות והפרוטקציוניזם הכלכלי של הממלכה-המאוחדת, שבעבר נלחמה בחירוף נפש נגד פרוטקציוניזם מצד הקונטיננט האירופי.

ושלשום, ביום שישי, הגיע מבחן נוסף - המפגש בין אנגלה מרקל לדונלד טראמפ. כאן המבחן מתברר כפרדוקס גדול עוד יותר. נציגת גרמניה, המייצגת לצורך זה את האיחוד-האירופי, מרחיקה עד וושינגטון כדי להגן על הליברליזם הכלכלי הקלאסי, על חופש הסחר, על הגלובליזציה הנגזרת מן התנאים המודרניים, מפני גישה פרוטקציוניסטית, לא ליברלית, של נשיא המדינה שרשמה עד כה את הליברליזם הכלכלי באותיות של קידוש לבנה על דגלה.

אירופה הפכה להיות מה שהייתה ארה"ב עד כה בעיני העולם, ומה שהמהפכות הגדולות של המאה ה-18 הבטיחו - מעוז של הדמוקרטיה הליברלית. אופייני הוא, שבשעה שטראמפ לוחץ להגדלת תקציב הביטחון ודורש מגרמניה עוד כסף עבור נאט"ו, גרמניה לוחצת להגדלת תקציבי הסיוע לעולם השלישי כדי לייבש את הביצה שממנה צצות המלחמות ועולה הטרור.

הקנצלרית הגרמנית גם מנסה ללמד את הנשיא האמריקני, איש-עסקים, מה המשמעות של הקמת חומות מכס חדשות. פירמות גרמניות המספקות מקומות עבודה לפועלים אמריקאים - הלוא הם בבת-עינו המוצהרת של טראמפ - ייאלצו לפטר עובדים ולהעדיף השקעה במקומות אחרים. יש לשער, שאנגלה מרקל רמזה לו, כי כל כמה שארה"ב חשובה, יש גם אופקים אחרים לאירופה.

בשבוע שעבר הראתה אירופה, כי היא העמידה מחסום בפני הצלחה גורפת של הימין האנטי-ליברלי והאנטי-אירופי. ושאכן ניכרה הרגשת הקלה בכל רחבי האיחוד-האירופי. אך גם מזווית ראייה של המזרח-התיכון, עדיף לקוות שהאירופים יעמדו בהצלחה במבחנים האלה. אחרת העולם יעמוד בסימן פוטין, טראמפ, ארדואן, וילדרס, לה-פן ודומיהם - מייצגי מגמות של נסיגה, סגירות ואנטי-ליברליזם. מגמות שאינן יוצרות פרספקטיבה אופטימית גם למזרח-התיכון ולישראל בתוכו.