דילמת ה"אוטו-טק" הישראלית

ההתלהבות סביב עסקת "מובילאיי-אינטל", והנהירה המאסיבית של משקיעים לעבר חברות ה"אוטו-טק" הישראליות, יצרו לאחרונה את הרושם, שישראל היא המוקד הטכנולוגי של תעשיית הרכב הגלובלית. פוליטיקאים מקומיים זריזים כבר מיהרו לנמק את ההצלחה בזכות מערכת החינוך הטכנולוגית, במאגר ההנדסי היצירתי שלה, וכמובן ב"גניוס" היהודי.

אמנם טפיחה עצמית על השכם תמיד טובה למורל ולזקיפות הקומה הלאומית, אבל המציאות קצת שונה. לתעשיית הרכב הגלובלית, שמשקיעה מדי שנה מאות מיליארדים במחקר ופיתוח והיא אחד המעסיקים הנדיבים ביותר, אין שום מחסור במהנדסי רכב מבריקים.

עיקר העניין הנוכחי של תעשיית הרכב העולמית בישראל, מתמקד בתחום צר יחסית של טכנולוגיות שהן חיוניות ליישום חזון "הרכב האוטונומי". ביניהן פיתוחים כמו חישה חכמה שמבוססת על גלי רדיו, לייזרים ואופטיקה; מיזוג בין חיישנים (SENSOR FUSION); מערכות "ראיית מכונה"; פיתוח אלגוריתמים למערכות בינה ותובנה (קוגניציה) מלאכותית עם יכולת למידה; טלמטיקה כולל תקשורת אוטומטית בין מכונות, והגנת סייבר לרכב.

לכל הטכנולוגיות הללו יש מכנה משותף: לכולן יש יישומים צבאיים. אותן טכנולוגיות מפתח, שיידרשו בעתיד כדי לאפשר לרכב פרטי של אאודי ושברולט לנוע ללא נהג, תוך שהוא מזהה עצמאית מכשולים ושינויים בסביבתו, מתמרן ביניהם, ומתקשר אוטומטית עם כלי-רכב אחרים, הן גם אלה שיאפשרו לפתח טילים, מזל"טים וכלים קרקעיים בלתי מאוישים, שיגיעו ליעדם בשיטת "שגר ושכח".

אותם אלגוריתמים, שמאפשרים כיום למערכות מודיעין מתוחכמות לסנן אוטומטית ובזמן אמת, כמויות אדירות של תעבורת תקשורת ומידע חזותי ואלקטרו-מגנטי ממגוון חיישנים, הם גם אלה, שיאפשרו בעתיד ל"מוח" של המכונית לעבד כמויות אדירות של מידע מסביבתו.

הסיבה שישראל היא אחד הריכוזים הגבוהים והבשלים ביותר בעולם לטכנולוגיות כאלה, היא השקעה לאורך שנים של מיליארדי דולרים מתקציב הביטחון בתחומים האלה, לצד תוכניות של "איתור והשבחת מוחות" שקיימות בצבא ובמערכת הביטחון. ההשקעה הזו הניבה בשנים האחרונות פריצות-דרך מעשיות ויישומיות בתחומים טכנולוגיים שהם מבוקשים מאוד כיום בתעשיית הרכב.

המסלול צבא-שוק הרכב אינו ייחודי לישראל: הזינוק המעשי הגדול ביותר בפיתוח כלי רכב אוטונומיים בעולם, החל כבר בעשור הקודם במסגרת פרויקטים "מעורבים" - צבאיים ואזרחיים - של רשות הפיתוח הצבאי של ארצות-הברית DARPA, והוא נמשך גם היום.

כדי להמחיש את הקשר הצבאי-אזרחי ההדוק, ניקח טכנולוגיה אחת, שנמצאת כיום בחזית הפיתוח של הרכב האוטונומי, ושמה "למידה עמוקה" (DEEP LEARNING). זהו תחום של ענף האינטילגנציה המלאכותית, שעושה שימוש בתוכנה כדי לנסות לחקות את פעילות הנוירונים בשכבה שבה מתרחשת החשיבה במוח האנושי. בלי להיכנס יותר מדי לעומק, נציין רק שהתוכנה לומדת לקרוא ולסנן כמויות אדירות של מידע, ולזהות במהירות דפוסים בייצוג דיגיטלי של קולות, מראות ומידע אחר, ממש כמו רשת הנוירונים במוח האנושי.

"הגביע הקדוש" באמת של התעשייה, שבו פעילה למשל מובילאיי, היא היכולת למזער את טכנולוגיית "הלמידה העמוקה" לרמה של צ'יפים, שאותם ניתן להתקין בכלי-רכב וביחידות ניידות אחרות בעלות מתקבלת על הדעת ועם צריכת אנרגיה ומשאבי מחשוב הגיוניים וישימים לייצור המוני. "אבן-בניין קריטית לשדה הקרב העתידי".

בכיר לשעבר בתעשיות הביטחוניות, שעמו שוחחנו, מגדיר את הטכנולוגיה הזו כ"בעלת חשיבות אסטרטגית". לדבריו, "צ'יפים עם ראיית מכונה ויכולת למידה עמוקה לא רק שיאפשרו לפרייבט שלך להימנע מהתנגשות, אלא גם יכולים להפוך כל מערכת קרבית - מטיל ועד טנק לא-מאויש ואפילו רחפן חמוש - ממערכת "טיפשה" למערכת "חכמה", עם יכולת גבוהה מאוד של התמצאות והתבייתות עצמית על מטרות בשטח, התחמקות מאמצעי יירוט ועוד". קרי, "זו אבן-בניין קריטית לשדה הקרב העתידי".

כלומר, לפחות חלק מטכנולוגיות "הרכב החכם" של ישראל הן טכנולוגיות עם שורשי מחקר ופיתוח שמקורם במערכת הצבאית והביטחונית, שעוברות כיום "איזרוח" במגזר ההיי-טק הפרטי, אבל יכולות בקלות לחזור לשימושים צבאיים, בידיים אחרות.

כאן מגיעים לדילמה הישראלית הוותיקה והמוכרת, בדמות "האקדח שבניתי מופנה נגדי". כלומר, החשש מזליגת טכנולוגיות צבאיות קריטיות מהמערכת הביטחונית בארץ לידיים זרות, ולא בהכרח ידידותיות. החשש המתמיד הזה הביא במהלך השנים לפיתוח מערכות בקרה יעילות על יצוא טכנולוגיות ביטחוניות קריטיות, דוגמת "סיבט" של משרד הביטחון. גם האמריקנים יודעים לחסום באפקטיביות הגעה של טכנולוגיות ישראליות לידיים הלא נכונות.

אבל במקרה של סקטור "הרכב החכם" של ישראל, החזית העסקית-טכנולוגית נעה כיום בקצב מסחרר, וקיים כיום "מיזוג" מואץ וטשטוש גבולות בין טכנולוגיות, שיאפשרו לייצר רכב אוטונומי "תמים" לבין אותן טכנולוגיות, שיאפשרו לאויב פוטנציאלי להשיג קפיצת-דרך בשדה הקרב העתידי. ספק אם מערכת בקרת היצוא הביטחוני הקיימת יכולה לכסות את החורים.

אנחנו לא מדברים כאן על תרחישי מתח בדיוניים. ממשלת סין, למשל, הגדירה את תחום הסייבר סקיוריטי והאינטליגנציה המלאכותית, ובפרט "למידה עמוקה", כטכנולוגיה בעלת חשיבות קריטית. חברות סיניות אזרחיות עם תקציבי ענק, הן מתעשיית הרכב והן מחוצה לה, מחפשות ברחבי הגלובוס ובישראל רכישות ומיזוגים, שיעניקו מפתח לקפיצות-דרך בתחום הזה.

משקיעים סינים כבר רכשו נתחים מהותיים בחברות סייבר סקיוריטי מקומיות, וגם חברות האוטו-טק הישראליות נמצאות כיום על הכוונת שלהם במישרין. אפשר להניח, שהמטרה של הסינים היא להעניק לתעשיית הרכב הסינית יתרון גלובלי בפיתוח רכב אוטונומי וידידותי לסביבה, ואין שום סיבה להפלות בין משקיעים. ובכל זאת, וברמה התיאורטית בלבד, זה חומר למחשבה.