אשליה של התמודדות

ניצחונה של הבורגניות ב-200 השנה האחרונות היה במידה רבה ניצחון החלוקה הקשוחה בין הספירה הפרטית לציבורית, בין מרחב הפעולה של היחיד לזה של הרבים. בימים הלא רחוקים, שבהם מרבית האוכלוסייה הייתה כפרית, היה הבית מקום שבו החלל הפנימי נעדר חלוקה וקירות. הוא אכלס הן את המשפחה הגדולה, ואף את החיות ובהמות הבית. ההתברגנות יצרה את החלוקה הקפדנית לחדרים, שהיו עד כה המותרות של האצולה והעילית העירונית בלבד, ונתנה ביטוי מרחבי למושג פרטיות.

בדורות האחרונים למדנו אמנם לשמור בקנאות על המרחב הפרטי, אלא שיצר המציצנות אל תחומו הפרטי של האחר, לא דוכא. כדי לספק את היצר הזה משמשות בימינו תכניות הקרויות "ריאליטי", תכניות החושפות את המשתתפים הפעילים שבה לעיני המשתתפים הסבילים, הצופים.

צפייה בהצגה - זו תופעה ארוכת ימים. אולם כדי להפוך בימינו הצגה למופע מסוג חדש, משתמשים ביופמיזם ("לשון נקייה") הקרוי "ריאליטי", כאילו מדובר במציאות; כך שהצופה מביט כביכול אל "מציאות", האמורה לעניין אותו בהיותה כזאת. אומרים: המציאות עולה על כל דמיון. אם כך - נביים מצב שנקרא לו מציאות, ניצור אשליה של התמודדות עם מציאות, ונספק כך גם את יצר המציצנות.

והעיקר: על-ידי הפניית תשומת-הלב למציאות המבוימת נסיח את הדעת מן המציאות האמיתית והבעייתית, נסיח את הדעת מן ההתמודדות עם בעיות של ממש. בעידן ה"פוסט אמת" וה"פייק ניוז" ממילא כבר רבים אינם יכולים להבדיל עוד בין מציאות ובין לא-מציאות, בין אמת ללא-אמת.

הדיון הקדחתני שסב לאחרונה סביב תוכנית ה"ריאליטי", "האח הגדול", שהגיעה השבוע לסיום המערכה השנתית, הוא דוגמה מצוינת. בחברה שאמורה להתמודד עם מציאות בעייתית עד מאוד, מציאות של פערים חברתיים חסרי תקדים, של סכסוכים דתיים ואתניים אלימים, של מחנק תעבורתי ועוד ועוד, משתמשים לצורך הסחת-הדעת במונח היופמיסטי "מציאות", כדי לברוח מן המציאות הזאת. היכולת לעשות זאת מבוססת על היכולת המודרנית לעקוב בעזרת המצלמה אחרי התנהלותם של אנשים במרחבם הפרטי לכאורה, 24 שעות ביממה.

הצלחת התעלול הזה בחברות המערביות שאנו מכירים, אולי מפתיעה פחות, מכיוון שהמציאות אצלן נראית ברובה חד-גונית ומשעממת, שעה שהאתגרים האמיתיים מורכבים מדי עבור מה שמכונה "האדם הפשוט". לא אצלנו המציאו את "האח הגדול" או "הישרדות" ואת כל הכיו"ב. אבל במציאות מאתגרת כמו בישראל, שהנוטלים בה חלק משוכנעים ממילא שהיא מעניינת, אפשר לתמוה, מדוע תרגיל הסחת-הדעת הזה מצליח בכל זאת?

סביר להניח, שלמרות הדברים שאנו בדרך-כלל מספרים בשבחה של החברה הישראלית, היא בורחת מהתמודדות עם מציאות קשה, שהיא אחראית לה, אל תחליפי מציאות מעוררי עניין מציצני.

אחד החידושים שביצירת מציאות מדומה זו הוא, שהיא מספקת - בזכות הטכנולוגיה המתקדמת - גם את האשליה של השתתפות דמוקרטית משפיעה. בלחיצת כפתור אפשר להשתתף בחריצת גורלות, לא פעם בארבע שנים, ולא בנושא משעמם כמו הרכבו של פרלמנט, אלא בגורלות אישיים, כמו שנהגו הצופים בגלדיאטורים של העת העתיקה. תוכניות ה"ריאליטי" הפכו לחלק מן המשחק הדמוקרטי כביכול, שבו "העם" יכול להתערב ולהחליט בגורלם של אחרים.

גם הריאליטי הוא סוג של משאל-עם, שבו יש תוצאה וריגוש מיידיים. מכאן, הדרך רציפה אל משאלי-העם הפוליטיים, שבהם המציאות הנדרשת היא מעבר ל"מציאות" של תוכניות ריאליטי. אלא שההבדל הזה מיטשטש, ולכן משאלי-עם מובילים לעיתים קרובות לתוצאות מסמרות שיער לגבי המציאות האמיתית. כך, למשל, הלכו הבריטים אל משאל הברקזיט, כמו צופי הריאליטי אל הסמארטפונים שלהם. כך הופכות גם מערכות הבחירות למיניהן לווריאציה על תוכניות "ריאליטי".

זה כנראה הסוד: אם כל-כך קל לבלבל בין מציאות של ממש ל"ריאליטי", אם "האדם הפשוט" רוצה להשתתף בהחלטות שקובעות גורלות של אחרים, ואם הנושא האמיתי של תוכנית ה"ריאליטי" הוא פשוט, נגיש ומרגש יותר מן הנושאים של המציאות הקשה והמורכבת - לא פלא שרבים כל-כך נסחפים להעדיף את ה"ריאליטי" המציצני על ההתמודדות עם המציאות; ולא פלא שגם אמצעי הדיווח, התקשורת, נסחפים לאבד בכגון דא את הפרופורציות, ולסייע בהסחת-הדעת.

כמה תשומת-לב עוד נקדיש לשערוריית מדיניות הסביבה של דונלד טראמפ? כמה להתנהלותנו מול הפלסטינים? בהשוואה לתשומת-הלב לדיאלוגים של המשתתפים ב"האח הגדול" - מעט. יד ההסחה על העליונה.