האיש שלא היה שם

הטעות הגדולה, המכריעה בדיעבד, של אנשי תאגיד השידור הציבורי הייתה שהאמינו שמשה כחלון, שר אוצר ירושלים, ניצב לצידם. כחלון, מה לעשות, הוא האיש שלא היה שם.

והנה, כבר נשמעים הקולות: מה רוצים מחייו? הרי כל מה שעניין את כחלון היה התקציב, כמה זה יעלה לנו, איך נחסוך 300-400 מיליון שקל, הפערים בין עלויות רשות השידור בשנה לעלות התאגיד. אלא שמדובר בטיעון מגוחך במיוחד, כשנזכרים כי תקציב המדינה עומד של כ-450 מיליארד שקל בשנה.

אם כחלון נתפס בעיני מישהו בתאגיד כקרם הגנה מגונן מפני קרינת נתניהו, המציאות הוכיחה שהוא היה קרם זול ומזיק במיוחד: גם משוח על כל הגוף, גם מגביר את עוצמת הנזק בעצם קיומו. עליבותו של כחלון כיריב, כמגן התאגיד, גירתה את נתניהו לנסות להשיג הישג מוחץ, אימתני, שיבהיר למורדים מול מי יצאו לקרב, ולא ידלג, חלילה, על פגיעה ישירה בעיתונאי התאגיד שנואי נפשו, שרבים מהם יאבדו כנראה כעת את מקום עבודתם.

מול כל הגועל נפש הזה, מומלץ לחזור לתחילת הסיפור: פעם היה פה גוף שידור עייף, שמן, מנופח, כבוי, עם איזה תשעה ועדי עובדים שבקושי הניחו לו לחצות חדר. קראו לו רשות השידור. הגוף האומלל הנ"ל גם גבה אגרה שנתית מכל אזרח, תוך שימוש במשרדי עורכי דין שניפחו חשבונות לתשלום וקנסות איחורים בכל דרך שרק מצאו. ואשר מישהו איחר עוד קצת, הם גם עיקלו לו את חשבון הבנק בטבעיות מושלמת. כי אגרה צריך לשלם.

טוב, אפילו מצוין שכל זה השתנה - אם אכן זה השתנה. אפשר רק לקוות שהמהלכים האחרונים הם סוף לפארסה מכוערת ממילא, ולא תחילתו, חלילה, של מופע אימים שבסיומו רשות השידור, אפילו האגרה המעצבנת שלה, יחזרו לחיינו כאילו לא הלכו מעולם.