"פנימה" לא הפנימה

עוד לא נרגענו מאיומי הבחירות של ראש-הממשלה בנימין נתניהו, מההתקפלות המביכה של שר האוצר משה כחלון בסוגיית התאגיד, ומהודעת השר לשעבר גדעון סער - על חזרתו לליכוד; והנה נתבשרנו אתמול (ב') על השקת תנועה א-פוליטית חדשה: "פנימה". אתר התנועה, שמאחוריה עומדים, בין היתר, הרמטכ"לים לשעבר בני גנץ וגבי אשכנזי, ושר החינוך לשעבר שי פירון, מבטיח לעסוק "בגיבוש סדר-יום חדש לחברה הישראלית, המבוסס על זהות משותפת, סולידריות ואמון בין חלקי החברה".

אכן חזון שאפתני, אך מאחורי המילים היפות עומד רעיון לא מבושל - וחמור מזה, כזה שאינו מתכתב עם המציאות הישראלית, ולכן כנראה לא יביא לשינוי המיוחל. חזון זה מפספס שני עקרונות חשובים: הראשון, בישראל שינוי (לטוב או לרע) עדיין נעשה במסגרת המערכת הפוליטית. שנית, אי-אפשר לדבר על שינוי עמוק של החברה הישראלית, בלי לעסוק בסוגיה המרכזית המגדירה אותה, ובה בעת מפצלת אותה - שאלת כיבוש השטחים.

הרעיון להקים תנועה א-פוליטית המתעלה לכאורה על שיקולים מפלגתיים, מעיד בראש ובראשונה על הרתיעה של העומדים בראשה מהפשלת שרוולים ומהכנסת ידיהם אל המדמנה המכונה "הפוליטיקה הישראלית". הרעיון, שלפיו ניתן להביא לשינוי חברתי מבחוץ, תוך התעלות על "אינטרסים פוליטיים קטנים" ולהישאר "נקי" - מופרך. קצרה היריעה מלסקור כאן את כל היוזמות הא-פוליטיות שהתיימרו להתעלות על הביטויים הפוליטיים של השסעים המפלגים את העם, אך נכשלו במבחן המעשה. ברוב המוחלט של המקרים, תנועות כאלה נעלמו כלעומת שבאו, ולכל היותר הותירו מניפסט מנוסח כהלכה.

היומרה להקים תנועה א-פוליטית היא מופרכת, הן משום שכל מעשה חברתי הוא פוליטי במהותו, והן גם - ובעיקר - מכיוון שבלתי אפשרי להתעלם מביטויים פוליטיים של רעיונות, בוודאי אם רוצים לתרגם אותם למעשים. תנועות ומחאות שניסו לשנות את פני החברה הישראלית, היו חייבות לקבל ביטוי פוליטי כדי לחולל שינוי (לדוגמה, ריסוק שלטונה ארוך השנים של מפא"י, בין היתר בעקבות המחאה המזרחית והמחאה בעקבות מחדל יום-הכיפורים); אחרת, הן נדונו להיעלם בדפי ההיסטוריה (דוגמת "המחאה החברתית" של קיץ 2011).

מקימי התנועה ציטטו מחקר שערכו, המצביע על עומק השסעים בחברה הישראלית. אשכנזי עצמו אמר, כי "די לפילוג, לשיסוי, להסתה, לשנאת החינם... הגיע הזמן לעשות מעשה". כאילו מדובר בתופעות טבע, גזירות משמיים, שנחתו על העם היושב בציון. נדרשת מידה רבה של תמימות (או חוצפה), כדי לטעון שאין בכך מן הפוליטי. שהרי מיהו הסוכן המרכזי של השיסוי וההסתה, אם לא שלטון הימין ונתניהו בראשו, המזהיר מ"הערבים הנוהרים לקלפיות", מ"השמאלנים הרדיקלים" החותרים תחת אושיות המדינה במימון זר, מבית-המשפט העליון המפריע למשילות, מהתקשורת - היא "תעשיית הדכדוך" הפוגעת במורל הלאומי, מעובדי רשות השידור המשולים לטרוריסטים, מהאשכנזים החמסנים - ובעצם מכל אחד שאינו מיישר קו עם המנהיג ושליחיו.

אלא שיזמי התנועה החדשה אינם רוצים לנכר את הציבור הישראלי, שרובו מסכין, מי באימוץ נלהב ומי בהסכמה שבשתיקה, עם רטוריקת השנאה של נתניהו ושריו. ראשי "פנימה" לא רוצים לצבוע עצמם בצבעים פוליטיים ולהצביע בצורה נחרצת על האשמים העיקריים בגל העכור השוטף את הדמוקרטיה הישראלית. במקום זאת, הם נוקטים ניסוחים פתלתלים, כגון "המדיניות לא מצליחה להרים את הכפפה" (גנץ), "ישנם אנשים, בעיקר פוליטיקאים, שעושים רווח והון מהשנאה של ציבור אחד את משנהו" (פירון). דווקא סימון האשמים בליבוי ובחידוד השסעים, היה מצהיר שיש דברים שהם מעבר לפוליטיקה, וכי נתניהו ושריו עברו את הגבול.

"אי-אפשר שהזהות המשותפת תהיה רק האויבים", אמר פירון, וגנץ מוסיף, יש "לעסוק בעוצמה הפנימית שלנו ולאו דווקא באתגר החיצוני שלנו". אלא שהמחשבה שניתן לבודד את המשתנה החיצוני מזה הפנימי, היא פשטנית ופחדנית, שכן היא משחררת את "פנימה" מהצורך לעסוק בסוגיה העמוקה המשסעת את החברה הישראלית זה 50 שנה, ומקרינה על כל היבט בחיי כל אזרח ישראלי - כיבוש השטחים. בכך יש משום אימוץ הנרטיב של הימין, שלפיו נוכל לחיות את חיינו ולנהל בנוחות את הכיבוש לאורך דורות. נקים גדר הפרדה תודעתית, שאינה רואה את הכיבוש ואת המחירים שהחברה הישראלית משלמת מדי יום בשל השליטה על עם אחר.

האלימות, הגזענות, המשיחיות היהודית, ערעור יסודות הדמוקרטיה - כולם קשורים בעבותות לשליטה בת 50 השנה על עם אחר, שכן מי שהתרגל לרמוס את זכויותיו של הזולת הפלסטיני, סופו שיעשה זאת גם לזולת הישראלי. העומדים מאחורי התנועה החדשה קנו את הסיפור של הימין, שלפיו ניתן לחיות כאן חיים נורמליים ולטאטא את הסוגיה הפלסטינית מתחת לשטיח; אפשר "לגבש זהות משותפת" ובינתיים להתעלם מ-2.5 מיליון פלסטינים ומהנתק ההולך וגובר בין ישראל לקהילה הבינלאומית. בקיצור, נבנה חומות, ובתוך היעד המבוצר שניצור לעצמנו, נעבוד חזק ובכל הכוח על איחוי השסעים.

לתשומת-לב יזמי "פנימה": שינוי אמיתי של החברה הישראלית טמון בפעולה פוליטית וקשור לסוגיית השטחים. מוטב היה לו גנץ ואשכנזי היו לומדים מהשרים נפתלי בנט ואיילת שקד, שבאופן עקבי ומעורר השראה מצליחים לחולל שינוי חברתי עמוק דרך המערכות שעליהן הם אמונים: החינוך, המשפט ו-ועדות הכנסת השונות שדרכן זורמים משאבים. שינוי עושים בנחישות פוליטית, או שלא עושים בכלל.

*** הכותב הוא מרצה למדע המדינה, אוניברסיטת ת"א