כמה מלים על חופש. ועל שבי

במכבסת המלים, אפשר להמר על כך ש"חופש" כובסה הכי הרבה פעמים. אולי אחרי "אהבה". כמו "שלום", קשה לנו להבין באמת מה זה חופש.

כמו "שלום", אנחנו משוועים לחופש ומטיפים לו. אבל, בתת-מודע, מפחדים ממנו.

חופש מוחלט משתק אותנו, ולכן קל יותר לאחל אותו, להשתמש בו בניסוח חזון וערכים של ארגונים ומדינות, אבל מפחיד אותנו לקחת אותו.

חלק מהותי ממי שאנחנו שבוי בנשמתו, ולקראת חג החירות חשוב שנודה בכך.

בספרו "והיום איננו כלה" של צ'ינגיס אייטמטוב, מתואר גי'נגיס חאן בסיפור-בתוך-סיפור כעריץ כל יכול, המטיל חיתתו על שיירותיו. הוא מחוקק חוקים לא אנושיים על נתיניו ונהנה ממעמד עליון וכוחני. אולם, כשיש מי שממרה את פיו (נמנעת מספוילרים למי שלא קרא), מוצא עצמו ג'ינגיס חאן "שבוי" בחוקיו שלו אותם חוקק במו ידיו. הוא נאלץ להוציא להורג את הסוררים, וסובל מזה סבל רב.

מטאפורה זו של עריצות טוטאלית מראה שחופש מוחלט דינו כשיעבוד. 

במובן מסוים, אין חופש. יש חופש חלקי. חופש שנושאים ונותנים עליו. כי התלות ההדדית היא הדבק שמחבר אותנו לחופש. פרדוקס חיינו. 

קלישאות. אנחנו שבויים בקלישאות. אנחנו משתמשים בביטויים עדכניים שהזדנבו לשפתנו, בלי שהחלטנו לעשות בהם שימוש. בדיוק כפי שוויתרנו, פחות או יותר באותה תקופה, על "גזעי", אימצנו בפה אחד את "סוף" ואת "מדהים".

הצורך שלנו להיות חלק מהשבט האנושי משעבד אותנו למנהגיו וטקסיו, והופך אותנו לאנשים לא חופשיים בעליל. מבחירה. חופשית?

אנחנו מתפללים להיות חופשיים, אבל חיים חיים של שבי. אם אנחנו בוחרים בזה, אז באופן פרדוקסלי - אנחנו אנשים חופשיים... 

היינו בקלישאות.

אין כמעט דבר חדש תחת השמש. היצירתיות היא סידור חדש ומקורי של דברים קיימים. יצירתיות אמיתית היא משחק בכללים מוסכמים מראש. אפשר ללמוד יצירתיות. ג'ון קליז קורא ליצירתיות "מערכת הפעלה שצריך ללמוד להפעיל".

חופש אמנותי טוטאלי הוא אשליה ולא בטוח שהוא אמנותי...

עולם הפרסום והתוכן משגשג בו במקום שהחופש מצטמצם ויש תוואי מוגדר אל מול מטרה מוגדרת. אנשי קריאטיב ללא בריף יילכו לאיבוד כי כשהשמים הם הגבול, הם בקטטוניה. אין דבר יותר מסרס מ"תעשה מה שאתה רוצה". מו"מ בין חופש לשבי, כבר אמרנו. 

דילים מסחריים של "אכול ככל יכולתך" מביאים בחשבון שקיבולת הבטן סופית. מועדונים של "הכל כלול" עושים אותו חשבון. לא באנו להקיא ולכן זה משתלם גם להם לפתוח לנו שולחן לשבוע ימים. גבולות ברורים מאוד, בתחפושת של חופש מוחלט. 

דמוקרטיה. חופש הביטוי. הרי בדיוק על זה התכנסנו שוב ושוב בשיחות חסרות מעצורים בכל מדיום אפשרי. אם דמוקרטיה מייצגת באורח זהה את כולם, חלק משמעותי ועצום מהעם ירגיש שבוי. מספיק ש-51% יבחרו משהו ש-49% מתנגד לו בכל רמ"ח איבריו, כדי ששנים של יגון ודיכוי תהיינה חוויית החיים של חצי מדינה בתחפושת מיעוט. 

טראמפ. רודן נאור שנבחר בבחירות דמוקרטיות, שמתחפשות לחופש הבחירה, מסמל דיכוי ושררה. קלינטון דיברה על חופש והוגנות ועוד פעם חופש. והעם בחר, באופן חופשי, את זה שייקח להם אותו. יותר קל להבין "אני אעשה ואתם תסתכלו עליי", מאשר "נחבק את השונה". כנראה... 

אנחנו שבויים בקשרינו. בין אם מדובר במשפחה ממנה הגענו, או זו שיצרנו. חופש ביחסים הוא תוצר מורכב של משא ומתן, מקח וממכר. הישגים שהושגו ביזע ומצויים באורח מתמיד תחת איום להילקח מאתנו.

אנחנו שבויים באהבתנו ובתלות שלנו לקשרינו. הורים, בני זוג, ילדים. אנחנו לוקחים אותו, את החופש ונותנים אותו ומוצאים את עצמינו, בסופו של יום, שבויים בחרדות, רגשות אשמה, פגיעות, שמחה, נחת. אהבה.

חירות היא לא עניין של מה בכך.

לצאת ממצרים, ממצב של להיות עבדים לא הפך אותנו לעם חופשי.

קל לכל ילד להבין שעבדים היינו במצרים תחת שבטו של פרעה. עוד יותר קל להבין שהסתובבנו 40 שנה במדבר. מה אכלנו, איך גרנו. יש לנו מצות בפסח וסוכה בחג סוכות. ובשבועות אנחנו רואים את משה יורד מהר סיני עם לוחות הברית. החגים שלנו רתומים למדבר סיני ולתקופה קשה ופתלתלה, עמוסה בהתלבטויות וספקות עמוקים. המדבר היה עבורנו תקופה שבה נקרענו בין מנהיגות טובה לבין עגל הזהב שמסמל את השאיפה לפתרון בזק, את הקושי בדחיית סיפוקים ואת הספק העמוק בקיומו של אלוהים "על פי משה".

חופש מוחלט הוא אידיאל, שמקומו בעולם האידאות. רק משוגעים וכאלה שפורצים למגרש הכדורגל בעירום מלא ניסו לקחת ממנו ביס יותר גדול ממה שמותר ואפשר.

אנחנו לא חופשיים. אנחנו לוקחים לעצמנו מה שנקרא "דרגות חופש" ומשחררים רגבים זעירים שהופקעו מאתנו. רשות דיבור, שעת שינה, התפטרות מעבודה, להגיד מה שאנחנו חושבים כנגד הבושה. רק זה.

התחושה נפלאה ומשחררת. תחושה של יצאנו לחופשי. אבל גורלנו להיות שבויים ברוב טריטוריות החיים שלנו, לחיות באיזון עדין ולא תמיד נוח אל מול הדימוי שיש לנו על עצמנו ועל החופש שיש לנו.

פייסבוק הפך אותנו לחופשיים? מצד אחד, הפכנו כולנו לעיתונאים ויוצרי תוכן. מצד שני, כל מה שמגביל, מכתיב לנו כללים וגבולות והמון איסורים מתחיל לצאת מהאפלה ולהכות בפנינו. ואולי זה טוב ש"מישהו מבוגר ואחראי מנהל שם את העניינים"?

גם אם כן, בואו נשחרר לחופשי את אשליית החופש.

חג חירות שמח.