תקציבם של שני אדונים

גם אם בסופו של דבר "תוכנית כחלון" להטבה עם עובדים בעלי הכנסה נמוכה לא תמומש, אזרחי ישראל יוכלו להתנחם בעובדה שהם לפחות קיבלו מממשלתם פארסה משעשעת, מין מחזה בשם "תקציבם של שני אדונים".

במרכז העלילה קורותיו של תקציב המדינה, ומה קורה כאשר פקידיו של שר האוצר משה כחלון מוצאים כמעט מיליארד שקל של עודפים "על הנייר". בעקבות זאת, נזכר כחלון שהוא צריך למהר ולהכריז על "צעדים להקלת הנטל", פן יקדים אותו יריבו ושונאו, ראש-הממשלה בנימין נתניהו, ויכריז על תוכנית של עצמו. כך נמצאים על הבמה השר וראש-הממשלה, חורשים מזימות; ולנו הקהל לא נותר אלא לצחוק, או לבכות, על-פי טעמו של כל אחד.

בשלב זה של ההצגה, הציבור יכול לצפות בשר האוצר שלו גובר על ראש-הממשלה, כשעל הדרך השר פונה גם אל קהל בוחריו הפוטנציאליים של היו"ר יאיר לפיד. כדי להשלים את העלבון לנתניהו כחלון הוסיף לתוכנית מעין מסר אישי, בדמות הוזלת מכשירים סלולריים, תזכורת לאותה רפורמה שהנהיג כאשר שימש כשר התקשורת; והפכה אותו, בין-רגע, לפוליטיקאי פופולרי ולאדם בלתי-רצוי בבית ראש הממשלה.

בשלב זה, הקהל מתבקש להמשיך ולצפות במחזה, שכן הוא רחוק מלהסתיים. יש להניח, שאם נתניהו רוצה באמת לחסום את יוזמתו של שר האוצר שלו, רה"מ ישתמש במעמדו כדי להראות לשר מי באמת שולט על העניינים, וזה יכול להתרחש כבר בסצנה הבאה. את ההורדה במיסוי על מכשירים ניידים נתניהו לא היה יכול למנוע, אבל את ליבת התוכנית, ההקלות לעובדים בעלי הכנסה נמוכה, הוא מסוגל לחסום. למשל, על-ידי מינוי "ועדת בחינה" אשר תגיש את המלצותיה אי שם בעתיד לא מוגדר. ואז נראה מי צוחק על מי.

הבעיה האמיתית בכל הפרשה הזו, היא שהנושא עצמו - הדרך להיטיב עם עובדים בעלי הכנסה נמוכה ומשפחות צעירות של עובדים - היה צריך לעמוד במרכז הדיון הכלכלי זה זמן רב. עתה, כאשר היחסים הפוליטיים בין כחלון לנתניהו עולים לראש סדר היום, המהות הופכת להיות פעם נוספת לעניין משני, נטול חשיבות. העיקר זו המלחמה בין שני האנשים האלה, ולא הסיבה התורנית להתנגשות. פעם זה היה השידור הציבורי, והפעם מדובר בהגדלת מענקי עבודה, ו/או בצורך להגדיל את קצבאות הנכות.

הקורבן האמיתי של כל המחזה הגרוטסקי הזה הוא, כמובן, הציבור הישראלי, ובמיוחד מעמד העובדים, אשר הופך פעם אחר פעם שק-איגרוף של מדיניות כלכלית המבוססת על כאוס, חוסר מחשבה, שליפות, והיעדר של כל תכנון.

זה שנים שהממשלה רוקנה מכל תוכן את הערך האמיתי של תקציב המדינה, ככלי של מדיניות סדורה, עם מערכת עדיפויות ברורה ושקופה. במקום זאת, הממשלה מציגה לכנסת "תקציב" אשר איש אינו מתייחס אליו ברצינות.

פעם זה תקציב לשנה, פעם מדובר בתקציב לשנתיים. הממשלה מציגה את התקציב, הכנסת בוחשת, סוערת, ובסוף מאשרת. כעבור כמה שבועות הצבא דורש תוספות גדולות או גדולות יותר, והממשלה נעתרת. פעם אחרת, הח"כים החרדים זועקים את זעקת תלמידי הישיבות, וסיעת הבית-היהודי מגבשת תוכנית להקמת, להרחבת ולהעמקת התנחלויות. הממשלה שוב מאשרת, והאוצר מציע קיצוץ רוחבי ושימוש ברזרבות לא צפויות.

כך חולף לו הזמן, ולכולם נדמה שהמשק מתנהל לו מעצמו. מדי פעם מתפרסם דוח מביך של ארגון ה-OECD, המציג את המדיניות החברתית של הממשלה במערומיה. פה ושם יש גם כמה מאמרים בעיתונות, אבל עד מהרה הדוח נשכח, כי יש ויכוח על מאמר "פוגעני" כלפי זהות אתנית זו או אחרת; וזה הרבה יותר חשוב ומעניין.

ואולי כאן נמצאת הסיבה האמיתית לחשיבות של הצעתו האחרונה של כחלון. כי אם נמצא הכסף לממן הגדלת מענקים לעובדים עניים, אולי, באמצעות תכנון נכון וגישה רצינית יותר לתקציב, היה אפשר למצוא מימון לשיפור מערכת הבריאות, לממן הרחבה מהותית בהרבה של ההכשרה המקצועית, לשלם עבור שיפור של ממש במערכת החינוך, במיוחד בקרב אוכלוסיות עניות, להקים מערך סיוע אמיתי לנכים, אשר יכלול גם תמיכות וקליטה בשוק העבודה.

את כל אלה, ועוד מהלכים רבים, ניתן היה לבצע באמצעות מדיניות לטווח ארוך ותקציבים שנתיים, שיגלמו את המטרות של תוכנית כזו. אלא שבישראל של היום, מציאות כזו קיימת רק בחלום. אנו התרגלנו למדיניות של "שלוף", אלתורים, תמרונים, והסתרות אמת. השלטון עסוק בהפקות מפוקפקות, כמו זו הנוכחית, ו מעביר את זמנו בסדרה של תקריות, התנגשויות, פשרות וסתימת חורים. יום רודף יום, וההצגה נמשכת.