ככה מחזירים את הרווחים לארה"ב

באחרונה משתמשים רבות במאמרי הדעה בישראל במונח תגובה פבלובית. מדובר בניסוי שביצע המדען איוון פבלוב עם כלביו. הוא הגיש לכלבים מנת אוכל בשעה קבועה מדי יום, תוך צלצול פעמון. הכלבים התרגלו לקבל את האוכל בשעה נקובה זו, כך שכבר קודם שקיבלו את האוכל, רק עם צלצול הפעמון, הריר נוזל מפיהם. מכאן נולד המושג "התניה קלאסית", שהיא היכולת להפעיל רפלקס-תגובה על-ידי למידה מניסיון.

נראה שאפשר להשתמש במונח זה, תגובה פבלובית, כל אימת שמוצעת כאן תוכנית שעיקרה הפחתת נטל המסים בישראל או במדינות אחרות. זאת, בעיקר לגבי תוכניתו הרעשנית של טראמפ להפחתת נטל המיסוי בשיעורים ובהיקף חסרי תקדים. כאן התגובה הפבלובית היא כפולה: שוב "מתנות לעשירים", ו"קפיטליזם אכזרי".

גביית מס היא בבסיסה מצב שבו המדינה נוטלת כסף מתושביה בדרך של כפייה, ולא סתם כפייה, כפייה עם איום פלילי רב-משמעות, למי שמנסה להעלים מס. במהות, כשמדינה מחליטה להפחית מסים זו אינה מתנה, לא לעשירים ולא ליתר האזרחים. זה פשוט לקחת פחות.

מערכת המיסוי שואפת לצמצם פערים בחברה - לקחת יותר מאלה שהכנסתם גבוהה, ולתת יותר (בחלוקת המשאבים הלאומיים) לאלה שהכנסתם ירודה, זהו עיקרון הפרוגרסיביות במיסוי על הכנסות היחידים, לא שלא כל ההכנסות נובעות מפעילותם העסקית של יחידים. חלק גדול מההכנסות נובעות גם מרווחי החברות, שהן, גוף משפטי המתארגן על-פי החוק.

הפחתת מס החברות היא פעולה לגיטימית לחלוטין, שרחוקה מלהיות "מתנה לעשירים". בישראל יש כיום עסקים קטנים ובינוניים רבים, שרק כמחציתם פועלים במסגרת של "חברה בע"מ", מנימוקים אישיים שונים.

עידוד העסקים לארגון פעילותם במסגרת של חברה, הוא אחד מהמנופים האדירים והחשובים ביותר לקידום הכלכלה. בעולם מתחוללת היום תחרות עזה בכל הקשור להפחתת מס החברות. במזרח אירופה, לדוגמה, ארצות רבות ירדו למס של 17%; ויש ארצות קטנות יותר, שמס החברות בהן הוא 10%-12.5%.

הפחתת מס החברות משאירה יותר משאבים פנויים לתאגיד העסקי, והיא מאפשרת גם את המשך הפיתוח העסקי שלו, תוך צמצום הצורך בנטילת מימון ממקורות חיצוניים.

בתוכנית הורדת המסים של נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, יש בין היתר אבן-יסוד מרכזית: משפחה לא תשלם מס הכנסה כל עוד הכנסתה אינה עולה על 24 אלף דולר בשנה. כך מגינים טוב יותר על רמת-החיים של בעלי ההכנסות הנמוכות. אין פה שוני מהותי לעומת השיטה הפרוגרסיבית הנהוגה כיום, אלא מהלך נוסף הבא להבטיח, בסכומי כסף מוגדרים, את מינימום ההכנסה הפנויה של המשפחות העובדות.

מאחר שכיום מס החברות בארה"ב הוא גבוה במיוחד, 35%, ההשפעה שלו על פעילות החברות האמריקאיות הפרוסות בעולם היא מרכזית. וכך, התפתחה מגמה כלל-עולמית בהיקפים עצומים - חברות אמריקאיות צברו טריליוני דולרים מפעילותם מחוץ לארה"ב; ולא החזירו הון עתק זה למולדתם. השאלה המרכזית של הממשל הייתה - איך מחזירים את הרווחים לארה"ב.

מעניין שדווקא הרכיב החשוב ביותר בתוכנית טראמפ אינו זוכה לתשומת-הלב הראויה - המעבר משיטת המס הפרסונאלית לשיטת המס הטריטוריאלית. ארה"ב המסורתית רדפה אחר אזרחיה, כולל מי שאינו תושב, בכל העולם, וסיגלה תפיסה מעוותת שלפיה המדינה זכאית לגבות מסים מפעילות אזרחיה, גם אם היא בוצעה במדינות זרות ללא זיקה לארה"ב.

גם בישראל, לדוגמה, עברנו בעבר לשיטה הפרסונאלית, אבל היא נוגעת רק לעניין התושבות כמבחן מרכזי. תושב ישראל חייב במס בגין הכנסה שהוא מפיק בכל מקום בעולם. גם כאן יש בעיה מסוימת. לדוגמה, אם ישראלי בחו"ל משקיע את כספו כהשקעה הונית, המניבה רווחי הון, הרי ישראל לא תרמה ליצירת רווח זה, אלא ההתפתחות הכלל-ארצית או הסביבתית שבה בוצעה ההשקעה בחו"ל.

צוותו של טראמפ, המציע מעבר לשיטה הטריטוריאלית, מתמודד עם אחד הנושאים הרציניים ביותר בשיטת המס האמריקאית - השבת רווחי החברות הגלובליות האמריקאיות לארה"ב. הצוות מנסה לעשות זאת באמצעות שני מהלכים מרכזיים: הפחתת מס החברות וביטול חבות המס על פעילות המופקת בחו"ל. עד היום, חברות אמריקאיות רבות חיפשו כיצד לנייד רווחים ולבצע הסכמי מס, שיפחיתו את חבות המס שלהם אפילו עד לאפס.

האיחוד-האירופי לחם לאחרונה נגד תופעה זו, כדי למנוע מצבים מלאכותיים של ניוד הכנסות לארץ שבה לא יוצרו הנכסים המזכים באותן ההכנסות; ובעיקר, במה שקשור לזכויות יוצרים ולנכסים אינטלקטואליים. אבל היו בנוסף לכך גם "תמרוני מס" רבים.

שאלת-המפתח המרכזית בתוכנית של טראמפ תהיה באיזו מידה תוכניתו תצליח לגרום לכך שחברות אמריקאיות לא ישאפו לעשות "תמרוני מס" על הכנסותיהן בחו"ל, ויהיו נכונות לשלם את מס החברות המופחת בארה"ב. זהו התחום המאתגר ביותר בתוכניתו של טראמפ, שיהיה בגדר ניסוי רב-משמעות לכלכלת ארה"ב ולכלכלת העולם כולו.