נשיא רעב להישגים ולהצלחות

האוויר מתחיל להתחמם לקראת ביקורו בארץ של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ. כמעט כל אירוע ואמירה בעניין הביקור יוצאים מפרופורציה, ומקבלים ממדיים מיתיים. לאלה המנסים להמעיט בחשיבות הביקור ולטעון ש"עוד נשיא אמריקאי מגיע", אני אומר, לא "סתם" נשיא, אלא נשיא רעב להישגים ולהצלחות.

מי שמשקיף בימים האלה על הממשל האמריקאי חש כמו ברכבת הרים; בכל רגע מתחוללת תפנית חדשה. 100 ומשהו הימים הראשונים של הנשיא טראמפ הפכו את הבלתי-צפוי לצפוי. בכל יום בסביבות הצהריים (שלנו) והבוקר (בארה"ב), משגר הנשיא את ציוציו. תחילה זה היה נדמה כשעשוע, שקשה לו להיגמל ממנו, אך בהדרגה זה הופך לשיטת עבודה ולמקור מידע המשפיע על מדיניותה של ארה"ב.

כמה ממהלכיו של הנשיא, הן בתחום החקיקתי (הגבלות כניסה של מוסלמים, רפורמת הבריאות), והן האישי (הדחתו של היועץ פלין ופיטוריו המזורזים של ראש ה-FBI), מלמדים כי ה"לא-יציב" הוא הדבר "היציב ביותר" בממשלו. האם הזמן יעשה את שלו? ייתכן כי זה פשוט סגנונו האישי. אסור לשכוח כי הסגנון, הגישה וההתנהלות האלה, הביאו אותו לנשיאות ארה"ב. זאת, כשהוא משאיר מאחוריו שורה ארוכה של פוליטיקאים רפובליקאים מנוסים וידועים ממנו, ומנצח מועמדת דמוקרטית בעלת יוקרה, ניסיון ומעמד. הוא עשה את זה בעצמו וכמעט לבדו.

לכן, גם בהקשר הישראלי והמזרח-תיכוני, אנחנו מקבלים סלט שמרכיביו אינם ברורים. ההצהרות הידידותיות של מסע הבחירות הצטננו, והפגישה עם ראש-הממשלה בנימין נתניהו, כבר לימדה על כיווני חשיבה חדשים. אפילו מאז המפגש ביניהם בארה"ב, השתנו הדברים ובמקום "תעשו מה שאתם רוצים, בתנאי שאתם מסכימים על זה", עלה טראמפ על המסלול המוכר שנכבש כבר ברגלי קודמיו, של "שתי מדינות לשני עמים". גם בעניין סוריה, המהלומה של טילי השיוט בעקבות המתקפה הכימית של צבא אסד, הייתה מעשה נכון וראוי, אבל מנותק מכל אסטרטגיה וללא המשך צבאי או מדיני.

יתרונו הגדול של טראמפ הוא גם חולשתו העיקרית. הוא מזהה מטרה וחותר אליה תוך התעלמות מהקשיים ומהפרטים הקטנים. היה מי שאמר פעם כי "אלוהים נמצא בפרטים הקטנים", לא האלוהים של טראמפ. הוא מוקף יועצים שעתידים לסגור את ה"עסקה הגדולה". הוא מחליט והם מבצעים. כך ניהל את עסקיו עד כה. לא ברור אם הדבר מתאים לפוליטיקה, אבל בהקשר לקונפליקט הישראלי-פלסטיני, זהו פתרון, אולי תחילתו של מפנה.

קודמיו בתפקיד ושליחיהם למזרח-התיכון התחילו מאותה נקודת מוצא, אבל שקעו מהר מאוד בבוץ המדיני. ככל שידעו יותר, הם הצליחו פחות. ג'ון קרי, למשל, השקיע פה 25 ביקורים. איני יכול לשכוח את השיירה השחורה שלו חוצה את ירושלים, ומשייטת בין ירושלים לרמאללה באחת מסערות השלג הגדולות שתקפו אותנו. זה היה הסיפור כולו; קרי בדרכו, ואיש לא נותן את דעתו עליו.

מרכיבי ההסדר בין ישראל לפלסטינים ידועים וברורים. הם נקבעו בהסכמי אוסלו, אבל השתנו בתקופותיהם של ברק, אולמרט ולבני-נתניהו. ההסכם לא סגור, אבל יסודותיו המוסכמים כבר מונחים על הקרקע. על טראמפ להתחיל מההבנות הקיימות ולחתור להסכם. עליו לעקוף את כיסי ההתנגדות ולהגיע למטרה. אז, ורק אז, להביט לאחור ולשחרר את הכיסים הללו. אם יתעכב בכל אחת מהמהמורות שמחכות לו, הוא לעולם לא יגיע לקו הגמר.

לישראל עניין עצום בהצלחתו של טראמפ ובהצלחת התהליך הזה. נכון להיום, אין לנו אופציה אלטרנטיבית בארה"ב, ראש הממשלה "שרף את הגשרים" למפלגה הדמוקרטית, שבלאו הכי חבולה. ייקח לה זמן להתאושש. ייתכן שהבחירות הקרובות בסוף 2018, ישפרו את מצבה, אך הדרך לשם עוד ארוכה.

למרות הקונגרס האוהד, אני משוכנע שראשי איפא"ק מייעצים לנתניהו לא "למשוך את החבל יותר מדי" עם המפלגה הרפובליקאית. גם שם רוצים להיבחר שוב, וזקוקים לנשיא מצליח ולא כושל. האינטרס הטהור של ישראל הוא להגיע להסדר, דווקא עם יו"ר הרשות הפלסטינית, אבו-מאזן, ודווקא עכשיו. איש לא יודע מי יחליף אותו ומתי.

אני בטוח שנתניהו אינו רוצה במדינה אחת לשני עמים. הוא אמר את זה כל-כך הרבה פעמים, אבל בלחץ הקואליציה הקיצונית שלו, בעיקר השר נפתלי בנט וחבריו, כופים עליו לעשות דברים חסרי תקדים, כמו פרסום חלקי פרוטוקולים מפגישות מדיניות סגורות. רה"מ נסחף והולך.

כעת זו ההזדמנות של נתניהו ללכת למהלך מדיני שיחזק את ישראל. נכון, ייתכן שיהיה לכך מחיר קואליציוני, לא בטוח. לעומת זאת, תוכנית ישראלית יזומה תעלה את המניות שלו בעיני טראמפ ותחזק את מעמדה הבינלאומי של ישראל. אני משוכנע ששר החוץ נתניהו יהיה גאה בכך.

בשנים האחרונות ישראל רכשה, ובצדק, מעמד של סרבנית. עכשיו יש לו הזדמנות לשבור את הקיפאון. ביקורו של טראמפ הוא הזדמנות בלתי חוזרת לפתוח דף חדש ביחסים בינינו לבין הפלסטינים, בליווי, בתמיכה ובסיוע של האיש החזק בעולם.

רוץ, ביבי, רוץ.

■ הכותב הוא חבר כנסת בסיעת "המחנה הציוני", ומכהן כיו"ר השדולה ליחסי ישראל-ארה"ב.