ברק מתעלם מהבעיה האמיתית

ראש הממשלה לשעבר, רב אלוף במיל' אהוד ברק, פרסם לאחרונה ("הארץ" ספרים, 12 במאי 2017) מאמר ביקורת על ספר מדיני.

כמובן לא מקובל לכתוב מאמר ביקורת על מאמר ביקורת, אלא שאין מדובר במאמר ביקורת אלא בהצהרה על עמדה מדינית של מדינאי לשעבר המתכנן כנראה חזרה לזירה המדינית - אם כמועמד לבחירות כלשהן ואם כהוגה דעות מדיני - המופיעה כמאמר ביקורת על ספר רב-מכר המציג את הבעיות המדיניות הישראליות במבט רחב יריעה, "מלכוד 67" של מיכה גודמן (2017) שאינו ימני ואינו שמאלני. להפך: הוא מציג את שתי העמדות, בעיקר כלפי הכיבוש, כבולמות זו את זו. זה המלכוד בשם הספר.

חשיבות עמדתו של אהוד ברק אינה בביקורת - העוינת - את ספרו של גודמן, אלא באופי התגובה שלו למצב הקיים: "במקום שבו הוא רואה שיתוק אני רואה סיכוי". הרואה סיכוי במצבנו הנוכחי, יש לו סיכוי להנהיג את האומה לקראת מימוש הסיכוי, שכן כמעט כולנו נואשים אם גם איננו מודים בייאושנו.

המשותף לשני הפלגים הוא הבעיה הדמוגרפית: אם נספח את יהודה ושומרון, יהיה למדינה רוב מוסלמי שיבטל באורח דמוקרטי את האופי היהודי של ישראל. רוב אזרחי ישראל רואים בביטול אופייה היהודי של ישראל אסון בלתי נסבל. הימין מעדיף סיפוח זוחל דוגמת הציונות המעשית, ובניגוד למוצאו בציונות המדינית מיסודו של ז'בוטינסקי (הוא המליץ כי במדינה העתידית יכהנו ברוטציה מדי שנה נשיא יהודי ונשיא מוסלמי, רעיון שלא עולה על דעת הנהגת ישראל כיום, הגם שהיא מתהדרת בשמו).

לאט-לאט מתברר כי המטרה היא להצר את צעדי תושבי ארץ ישראל המערבית שאינם יהודים על מנת שיוותרו על זכותם לשבת במקומות היוולדם. זו וריאציה על תוכניתם של מאיר כהנא ורחבעם זאבי, תוכנית אשר לדעת החולקים עליהם תביא להרס ישראל כמדינה עצמאית, אם לא למלחמת אזרחים בנוסח שישעיהו ליבוביץ' המליץ עליו בייאושו. כן מתברר יותר ויותר כי המתנגדים לסיפוח מתנגדים לכיבוש מבלי שיש בידיהם תוכנית כלשהי.

ללא תלות בשאלה איזה משני הפלגים צודק, מציין מיכה גודמן, אנחנו במלכוד. קשה לחלוק עליו: גם אלו שאינם מזדהים לא עם התומכים בכיבוש ולא עם המתנגדים לו יודו כי המצב הוא של מלכוד. ולסיום, הדעה הסבירה היא כי ללא תלות בהישגי ישראל בתחום הכלכלי ובתחום החברתי ואף בתחום הצבאי, המצב מסוכן עד מאוד.

כאן בולט במיוחד כי ברק חולק על שלוש העמדות: הסכנה אשר מעלה המחלוקת הפנימית בישראל מקורה לא בעוינות של שני המחנות אלא באויב מבחוץ, ונגדו צבא ההגנה לישראל יכול לעמוד בקלות, שכן הוא צבא חזק מאוד.

אין צורך להתייחס לעברו הצבאי של אהוד ברק כדי להסכים איתו: עוצמתו של צה"ל אינה שנויה במחלוקת. אולם אהוד ברק אינו ממליץ שנחיה על חרבנו לצמיתות: הוא ממליץ להשתמש בעוצמתנו על מנת ליצור או לחזק את השלום עם כל שכנינו ובכך להתגבר על הטרור הפלסטיני ולעשות שלום גם איתם.

ברק מציע כל זאת כחזרה אל השמאל המסורתי מבית מדרשה של הציונות המעשית מיסוד תורתם של ברל כצנלסון ודוד בן גוריון, והוא רואה בכך תוכנית מעשית בעלת סיכוי אשר כדאי לנסות לממש.

כל זה נראה לי ביטוי לייאוש עמוק המתחפש לתוכנית מעשית. ודאי התייחסות לעוצמתו של צה"ל נראית מעשית ביותר, שכן עוצמה זו ברורה מאוד. אולם על מה מתבססת עוצמה ברורה זו? אין היא מתבססת על מספר החיילים: לאויב תמיד היו יותר חיילים; הרבה יותר.

הוא הדין באשר לעוצמת האש, שכן היא תלויה במספר החיילים ובחוזק הנשק, והנשק משתווה בין שני הצדדים ולרוב הוא אותו הנשק בדיוק רב - להוציא השיפורים הישראליים אשר בצדק אפשר להתגאות בהם אך הם אינם מהותיים. עוצמת צה"ל היא עוצמת החייל הישראלי, רמתו החינוכית, הן מבחינת הידע והן מהבחינה המוסרית. משתי הבחינות המצב מתדרדר, לא מהר אך בתאוצה גדלה והולכת.

אולם הבעיה האמיתית היא הבעיה הדמוגרפית. אנחנו מעוניינים שישראל תהיה מדינה יהודית. אך בניגוד לעוצמת הצבא, יהדות ישראל אינה כה ברורה: מה עושה את ישראל למדינה יהודית? אהוד ברק מצהיר כי הגם שאין הוא יהודי מאמין ושומר מצוות, הזיקה שלו לארץ ישראל מבטיחה את יהדותו. אותה זיקה בדיוק מבטיחה - אם בכלל - את המוסלמיות של הישראלי המוסלמי, שלא לדבר על הפלסטיני המוסלמי.

יתר על כן, יחס זה מעלה את הטיעון האווילי של העגלה המלאה: היהודי שומר המצוות הוא יותר יהודי גם אם אינו משרת בצה"ל, ואפילו בגלל שאינו משרת. במה מתבטאת יהדותו של היהודי הישראלי שאינו שומר מצוות? בכך שהוא מודע למורשת ברל כצנלסון ודוד בן גוריון? או אולי ביאליק עדיף עליהם? וכבר ציין א.ב יהושע כי הצעיר הישראלי המוסלמי יכול לצטט את "צנח לו זלזל" לא פחות מהצעיר הישראלי היהודי ("המאהב").

נראה לי כי טעות מרה היא הצגת הבעיה הדמוגרפית כבעיה מספרית, כפי שרואים אותה הן מיכה גודמן והן אהוד ברק. הבעיה היא בעיית הזהות הישראלית אשר אנחנו מסתירים מאחרי מסך של בלבול על אודות הזהות היהודית שלנו.

היהדות היא גם דת וגם מוצא וגם תרבות, ושלושתם מתאחדים בקהילה: היהדות היא דת ותרבות ומוצא קהילתי. רק בישראל מרבית היהודים אינם שייכים לקהילה (אלא כאשר הם יוצאים לתפוצות, אם לכמה חודשים ואם לכמה שנים). כמו כן רק בישראל רבנים רותמים כביכול את הקדוש ברוך הוא לעגלת מפלגתם - ובכך הם מחללי שם שמים בפרהסיה, בנוסף לכך שהם מסלפים את המציאות על אודות ההלכה.

ישראל אינה מדינה יהודית.

agass@post.tau.co.il

■ הכותב הוא פילוסוף ישראלי