אירופה תתעוררי, את בוערת

לאחר הפגישה האחרונה של ראשי ארגון נאט"ו, בהשתתפות נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, הודיעה קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל, לעמיתיה באיחוד האירופי שייתכן כי הגיע הזמן שאירופה תבין שעליה לדאוג לעצמה בכוחותיה שלה. בהודעה זו, התכוונה מרקל לבקר או לבטא את אכזבתה מנשיא ארה"ב. היא אכן צדקה במסקנותיה, אך את הביקורת היא הייתה צריכה לכוון לארצות אירופה עצמן ולא לארה"ב.

אם מרקל הייתה מתבוננת ביחסי ארה"ב-אירופה לאורך היסטורי של 99 שנה, מאז תום מלחמת העולם הראשונה ב-1918, ועד היום, היא הייתה צריכה להגיע למסקנה, שאירופה חייבת הרבה מאוד לארה"ב ולא להיפך; וכי על אירופה עצמה להפשיל שרוולים ולזקוף קומתה, לא רק למען עצמה אלא למען העולם כולו.

על פני שנים רבות גילתה אירופה אוזלת-יד כמעט נפשעת בהגנה על עצמה, על חירותה ועל כלכלתה. מי שהצילה את אירופה במלחמת העולם הראשונה הייתה ארה"ב. ללא מעורבותה במלחמת דמים איומה זו, שארכה ארבע שנים וגבתה מיליוני קורבנות, היו האירופים ממשיכים להרוג ולהרעיל אלה את אלה במלחמה שהתנהלה בעיקר בחפירות השורצות עכברים וגז מורעל, ולא נראה לה קץ.

גם במלחמת העולם השנייה, שהחלה ב-1939, גילתה אירופה לעולם תמונה מפחידה של רפיון ואוזלת-יד מול מסע הכיבושים המהיר של גרמניה הנאצית. מדינות נפלו לידי הנאצים כבניין קלפים, ואפילו צרפת הגדולה עם צבאה החזק נכבשה כליל תוך פחות מחודש ימים. אירופה פשוט לא הייתה מוכנה להגן על עצמה.

מי שהציל את מדיניותה של אירופה משלטון העריצות של גרמניה, היו אנגליה וארה"ב. זאת, לאחר המתקפה היפנית והפצצת בסיס חיל הים האמריקאי פרל-הארבור בהוואי (דצמבר 1941); ואף רוסיה, ש"למרבה המזל" הותקפה אף היא, ולא נכנעה לנאצים. אירופה הוכיחה שאין לה לא את כוחות הנפש ולא את הנכונות להגן על חירותה ועל עצמאותה.

חלק גדול מאוכלוסיית אירופה לא רק שלא לחמה נגד הנאציזם, אלא אפילו שיתפה פעולה עם הנאצים. במהלך מלחמת העולם השנייה, בעוד שארל דה-גול, מנהיג כוחות צרפת החופשית, משמיע את תביעותיו המגוחכות לשיתופו במלחמה נגד הנאצים כמנהיג מעצמה רביעית, אלו שעשו את העבודה היו הרוסים, האנגלים והאמריקאים. לאחר מכן, מי ששחררו את פריז היו צבאות ארה"ב ואנגליה.

עם תום מלחמת העולם השנייה (1945), נבנו כלכלות אירופה על בסיס "תוכנית מרשל" האמריקאית הידועה. שיקום ההרס ושיתוף פעולה שהוליד את ארגון מדינות ה-OECD. תוכנית מרשל הניחה את התשתית של אירופה לקראת צמיחה כלכלית מחודשת, בעוד ההגנה על גבולותיה נבנתה אף היא כתוצאה מברית ההגנה נאט"ו, שאותה הובילה ארה"ב.

אירופה תרמה את חלקה בסיבוב הראשון נגד סדאם חוסיין בעיראק, ופחות בסיבוב השני. אבל שוב, את עיקר המלחמה ניהלו ארה"ב ואנגליה. כשהתארגנה דאע"ש וכל תועבות חייליה התבצעו לעיני כל העולם, מנהיגות אירופה סברה שזה לא עניינה. הרציחות והכיבושים של דאע"ש נראו לאירופים כשייכים לעולם אחר, על אף שהם התנהלו ממש על סף דלתם. בעוד רוצחי דאע"ש כורתים ראשים, קוברים אנשים חיים, שורפים טייס ירדני בכלוב, אירופה המזועזעת מהמעשים עדיין סברה שזה לא עניינה.

ארגון דאע"ש יכול היה להחריב כפרים של הכורדים, לשבות נשים וילדות, לאונסן, ולמכור אותן לעבדות; אנשיו יכלו גם לכרות ראשיהם של נוצרים קופטים, אולם כל אלה לא הרעידו מספיק את ליבות החירות ולבבות האנוש של האירופים. הם עדיין סברו שהם לא צריכים לצאת ולהגן על קורבנות דאע"ש ברחבי עיראק, סוריה וכורדיסטן. הרי זה לא קרה בתוך ביתם.

הגיע הזמן שאירופה תתחיל ללמוד את הלקחים ההיסטוריים, תדע להכיר בעומק המחויבות והכרת התודה שהיא חייבת לאמריקאים ולאנגלים, ותבין שעליה לשאת בעול ההגנה על עצמה ועל האינטרסים האמיתיים של העולם החופשי, לא פחות מאשר ארה"ב. כדאי שמנהיגות אירופה, שכבר התרגלה לכך שמי שמשקיע משאבים בהגנת העולם החופשי היא ארה"ב, תתעורר ותבין שאף עליה מוטלת האחריות לתרום את חלקה.

את התעצמותה של מדינת דאע"ש האירופים סופגים כיום בתוך ביתם, ולמרבה הצער, ייתכן שימשיכו לספוג עוד מכות. אבל זו תוצאה ישירה של מחדליהם. כאשר הנחש הרים ראשו, הם התעלמו מסבלם של הקורבנות. התעלמו תוך תירוצים של מילים יפות. כפי שהם לא רצו במלחמת העולם השנייה להתייצב בפני הרשע, כבר בתחילת היווצרותו, כך הם גם לא רצו להתייצב בפני מדינת דאע"ש בזמן היווצרותה וכיבושיה.

הגיעה השעה שמדינות אירופה יבינו ויפנימו, כי עליהן לסמוך על עצמן, לא כביקורת כלפי חוץ, אלא דווקא כביקורת כלפי פנים.