אנושי וחומל: שופט העליון אליקים רובינשטיין פרש מכס השיפוט

ישר, אנושי, טוב-לב, איש של פשרה, אך כזה שלא מוכן לסטות מעקרונות השוויון והצדק, משפטן מהרמה הגבוהה ביותר, ענייני וכזה שמתייחס אל כולם כשווים - אלה הם רק חלק מהסופרלטיבים להם זוכה המשנה לנשיאת בית המשפט העליון, השופט אליקים רובינשטיין, שתולה היום (ג') את גלימת השיפוט, עם הגיעו לגיל הפרישה.

רובינשטיין (70), פרש היום מכס השיפוט, לאחר 13 שנות שיפוט. את המשעול המשפטי שסלל מאז מינויו לבית המשפט העליון במאי 2004, מתארים בקהילה המשפטית כ"שביל הזהב" שמחבר בין עולם המשפט ואילוצי המציאות, תוך מתן מקום של כבוד במהלך הדרך לאנושיות ולחמלה.

פסיקותיו עברו דרך הכרעות בתיקים פליליים, תיקי עבירות צווארון לבן כמו גם תיקי אינוס ופשע חמור, תיקים חוקתיים הנוגעים ללב-לבן של ההחלטות הממשלתיות וחוקיותם, תיקים כלכליים ותיקי מיסוי וכן הכרעות בנוגע לרגשותיהם של ציבורים ומיעוטים שונים במדינה, בהם החרדים והמתגיירים. ובכל התיקים האלה פסק רובינשטיין באמצעות ארסנל הכלים המשפטיים שלו, אך בעיקר עם הלב וכשהוא מונחה תחושת צדק ורצון למיגור כל אפליה באשר היא.

כך קיבל רובינשטיין, בין היתר, עתירה שהוגשה נגד קווי אוטובוסים "מהדרין" שהפעילו חברות אגד ודן, ובהם הונהגה הפרדה בין נשים לגברים, בטענה כי הסדרים אלה פוגעים בעיקרון השוויון, בזכות החוקתית לכבוד ובחופש הדת והמצפון. בתום 4 שנות התדיינות בבית המשפט העליון, קבע רובינשטיין כי ההנחה המוסכמת היא שהפעלת הקווים במתכונת "מהדרין" אינה חוקית, וכי מפעיל תחבורה ציבורית אינו רשאי לומר, לבקש או להורות לנשים היכן לשבת או מה עליהן ללבוש באוטובוס, רק משום היותן נשים.

"האם באמת צריך בכלל לומר שאסור לכפות על אישה, או להורות לה, לשבת בשורות האחרונות של האוטובוס? האם באמת צריך לומר שהתנפלות של גברים על אישה שחרגה מתחום המושב שיועד לה אסורה ועלולה להיות נשוא דין פלילי? האם אין כל אדם הגון, חילוני, דתי או חרדי מבין זאת בחינת פשיטא?", כתב רובינשטיין בפסק הדין.

ואולם, לצד זאת ציין רובינשטיין בפסק הדין כי יש לאפשר לרוצים בכך לחיות על-פי תפיסתם התרבותית-דתית.

"תפקיד בית המשפט כאומנת או שמרטף"

בעתירה אחרת שהגיעה אל שולחנו, במסגרתה התלונן העותר נגד אי-מינויה של ועדת ערר לפי תקנות מס רכוש וקרן פיצויים, לאחר שבמלחמת לבנון השנייה פגע טיל בביתו בצפת, והיקף הנזק שנגרם לו היה שנוי במחלוקת - הראה רובינשטיין לצדדים כי ההכרעה המשפטית אינה חזות הכול, ולעתים על בית המשפט לסייע לאזרח בדרכים אחרות. לאחר שליווה בית המשפט את העתירה חודשים רבים, וזאת כדי לקדם את הדיון בזכותם של העותרים לפיצוי מהמדינה, נשמע עניינם בוועדת ערר בירושלים.

על השתלשלות הדברים כתב השופט רובינשטיין: "תפקיד בית המשפט במקרה זה, כמו במקרים דומים לא מעטים בגדרי המשפט המינהלי, לא היה בכתיבת פסק דין משפטי מלומד, אלא בליווי הרשויות תוך עידוד וזירוז פעולתן, מעשה אומנת או שמרטף; זאת - כדי לקדם את מימוש חובתן על-פי הדין במבוכי המינהל הציבורי, שלא לומר ביורוקרטיה".

עוד פסק רובינשטיין בעתירות שהוגשו נגד "מתווה הגז" (החלטת הממשלה לטיפול במאגרי הגז שנתגלו בשטח המים הכלכליים של ישראל), במסגרתן ביטלו שופטי העליון את "פסקת היציבות" במתווה, שבמסגרתה התחייבה המדינה שלא לשנות נושאים מהותיים במשק הגז במשך 10 שנים (בין היתר בתחומי המיסוי, יצוא הגז והבעלות על המאגרים) - וכתוצאה מכך ביטלו את המתווה - הדגיש השופט רובינשטיין את החשיבות של השמירה על גבולות הדמוקרטיה במדינת ישראל. "אין בסמכותה של הממשלה להחליט שלא להחליט", קבע רובינשטיין.

ואולם, לא רק נושאים ב"רומה של אומה" הגיעו אל שולחנו. גם ענייניהם האישיים, קניינם, גורלם וחירותם של אנשים נדונו על-ידו - ושם בלטה ביתר שאת אנושיותו. כך, בין היתר, הכריע בעניינו של אדם שהתלונן על הפקעת מקרקעין שבבעלותו בלא שניתן לו פיצוי, ובבקשתו לקבל מגרש חלופי קונקרטי תחת המגרש שהופקע - חלקת קרקע סמוכה שבה עשה שימוש לאחר שהקרקע שלו הופקעה. לאחר שהוכרע בבית המשפט המחוזי על אותו אדם לפנות את הקרקע אליה פלש, פסק השופט רובינשטיין בערעורו כי שורת הצדק מלמדת שיש לפצות את המערער, למרות שלא ניתנה לו הבטחה שלטונית מחייבת, ולא הוצג לו מצג-שווא שיקבל קרקע חלופית.

במקרה אחר, שרטט רובינשטיין את גבולותיה של עבירת האינוס במירמה, תוך שהוא נוקט פרשנות מרחיבה המגנה על קורבנות העבירה. פסק הדין עסק בערעורו של אדם בשם סלימאן על הרשעתו בסדרת אישומים, מהם עבירות מין חמורות ומהם עבירות התחזות וניסיון לקבל דבר במירמה. סלימאן נהג לפנות לנשים ברחוב וליזום עמן שיחה, בתואנת היכרות קודמת, תוך שנהג להציג עצמו בפניהן - בכזב - בשם ירון עוז, בעל תפקיד בכיר במשרד השיכון או בעמידר, דובב את הנשים, קיבל מידע בדבר מצבן המשפחתי והכלכלי והבטיח להן כי במסגרת תפקידו הבכיר, ידאג להן לדיור בתמורה לכך שיקיימו עמו יחסי מין ולחלקן הבטיח גם עזרה כספית.

השאלה המשפטית שנדונה האם בכל פעם שגבר אינו אומר אמת לאישה באשר לפרט, אשר בעיניה הוא מהותי, ובין היתר בעטיו היא מסכימה לקיים עמו יחסי מין, מדובר באינוס. רובינשטיין קבע כי ככלל יש מקום להבחנה בין מקרה בו לא יאמר אדם אמת באשר לפרט מסוים ביחס לזהותו, כגון גילו או עיסוקו, לבין מקרה בו ייצור דמות פיקטיבית ו"סיפור כיסוי" כולל ועתיר פרטים - ובמקרה השני מדובר באינוס במירמה.

"ההכרעה קשה עליי כקריעת ים סוף"

רובינשטיין דן גם בערעורו של דני דנקנר נגד גזר הדין של 12 חודשי מאסר בפועל, אשר הוטל עליו בעקבות הרשעתו בעבירה של הפרת אמונים בתאגיד - והפחית את העונש ל-8 חודשי מאסר בפועל.

מנכ"ל שופרסל לשעבר, אפי רוזנהויז, לא היה כה בר-מזל. רובינשטיין דחה את ערעורו על הרשעתו בעבירות הגבלים עסקיים ועל עונש המאסר - חודשיים בפועל - שהוטל עליו.

ואולם, בסביבתו של רובינשטיין אומרים כי כל ההכרעות העקרוניות וכל התיקים האחרים נדחקו לצד כאשר הגיע אל שולחנו תיק אימוץ. תיקים אלה נגעו ללבו במיוחד. באחד מפסקי הדין, אומרים מקורביו, דאב לבו במיוחד. פסק הדין עסק בעניינו של קטין שהוכרז כבר אימוץ בהיותו בן חודש ימים, ובחלוף 110 ימים מיום שהגיע הקטין להורים המיועדים לאימוץ (וכ-4 חודשים לאחר שהוכרז כבר אימוץ כלפי אב לא ידוע), הגישו ההורים הביולוגיים לבית המשפט לענייני משפחה בקשה לביטול ההכרזה, וכן בקשה של האם לחזור בה מהסכמתה למסור את הקטין לאימוץ.

בית המשפט לענייני משפחה פסק לטובתם של ההורים הביולוגיים וביטל את ההכרזה. בבית המשפט המחוזי התהפכה ההחלטה, וערעור עליה בעליון התקבל ברוב דעות, ובוטלה שוב ההכרזה על הקטין כבר-אימוץ כלפי אביו. השופט רובינשטיין, בדעת מיעוט, סבר כי בחלוף תקופת 60 הימים הקבועה בחוק האימוץ, ככלל לא יורה בית המשפט על ביטול ההכרזה. בפסק דינו הביע את הקשיים שחווה בעת כתיבתו.

"מדי תקופה באים לפנינו תיקי אימוץ, שעל ההכרעה בהם נזדמן לי לומר בעבר כי 'זו קשה עליי כקריעת ים סוף, בחינת 'אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי', בין פטיש לסדן, בין צור לחלמיש'. תיקים אלה... מדירים שינה מעינינו, והם אולי הקשים שבהכרעות השיפוטיות ... ותיק זה מבליט זאת שבעתיים... דומה שלא היה כמותו שהדיר שינה מעיניי", כתב, והוסיף: "ודומה כי אין הכרעה טובה, לכל היותר יש הכרעה שהיא, כלשון המג'לה, 'הקטנה שבשתי רעות'. לא נותר לנו אלא לפעול לפי צו הדין ומצפוננו ולעשות כל שביכולתנו, כך שהכרעתנו תהא נטועה בדין וגם תיטיב עם הקטין".

אנושיותו של רובינשטיין, ידענותו והיעדר הפניות מצדו הולידו אהדה רבה בקרב הקהילה המשפטית, אשר מתארת אותו כאחד השופטים שהיה נעים במיוחד להופיע בפניהם, גם כאשר הפסדת לבסוף. מנקודת מבטה של הקהילה המשפטית, רובינשטיין לא היה שופט אקטיביסט, לא איש של הלכות תקדימיות שמרעידות את אמות הסיפים, אלה אדם שהלך אחר צו מצפונו.

עו"ד אילן בומבך מתאר את רובינטשיין כ"מאנטש". "הוא כותב פסקי דין בייסורים. רואים בהם את חיבוטי הנפש שנתקל בהם. הוא מסוג השופטים הנדירים שנראה שגם הוא, כמו עורך הדין לפעמים, לא ישן בלילה. האנושיות שזורה בפסקי הדין, שמאופיינים בשילוב של לב ושכל. זאת כשבמקביל הוא היה משפטן מעולה, הכיר את כל רזי המשפט והיה בקיא הן במשפט הישראלי והן בזה העברי. חוויה לקרוא את פסקי הדין שלו, כי הם לא היו טכניים, והוא לא הסתפק בעניינים משפטיים פורמליים גרידא, אלא גם צירף מוסר השכל, מסר ערכי. היה מאוד נעים להופיע אצלו. הוא ידע להפיג את המתח באמצעות השנינות וחוש-ההומור שבו התברך".

מאפיין נוסף של רובינשטיין היה חריצותו. כל-כך חרוץ ומסור לעבודה היה, עד שלא ויתר על יום עבודה גם בסמוך לאחר פטירת בתו בטרם עת ממחלה, לפני כחצי שנה. על כך מספר בומבך: "בתו נפטרה השנה בדמי ימיה, ומיד ביום שלמחרת השבעה הופעתי בפניו בבית המשפט העליון. האמת שחששתי לאור הנסיבות הטרגיות שפקדו אותו שהוא לא יספיק להכיר את התיק הסבוך עד מאוד, שדרש שליטה בעובדות וגם בדיני תכנון ובנייה. הפתיע אותי לטובה לא זו בלבד שהוא הכיר את התיק אלא שלט בכל העובדות, וזה היה המצב גם בתיקים הקודמים שהוא דן בהם באותו יום לפני התיק שאני הופעתי בו. שליטה בחומר ללא מצרים. חשוב לו זה שהמתדיינים בפניו לא ישחיתו את זמנם לשווא. כמו שחס על זמנו שלו - חס על זמנם של אחרים, ולא רצה ששום דיון יידחה בשל הנסיבות הקשות בהן שרוי. הוא הצליח להתנתק מהאבל שלו ולהתרכז בתיקים שלפניו, בכוחות עילאיים".

סיפור זה, והסיפורים האחרים שמלווים את הקריירה שלו, מלמדים יותר מכל על ה-DNA של רובינשטיין כשליח ציבור בכל רמ"ח אבריו. "כמו שהיה כל חייו משרת הציבור - סיביל סרבנט - כך היה גם בימים קשים", אומר עו"ד בומבך, אך מבהיר כי "אסור לטעות בו: מצד אחד מאוד נעים להופיע בפניו, ומצד שני הוא ידע להחזיק אולם ולשמור שהצדדים לא יתפרצו ולשמור על לוחות זמנים".

עו"ד רם כספי מסכים עם התיאורים על השופט הוותיק. "עליו נאמר 'צדק צדק תרדוף'. משפטן מובהק ונעים-הליכות שעבר את כל המסלולים של החיים הציבוריים, הגיע לכס ערכאת השיפוט העליונה כמשנה לנשיאת בית המשפט העליון ועשה חיל בפסיקותיו. אליקים רובינשטיין הוא איש של פשרות, ראה תמיד לנגד עיניו את ערכי האדם והמוסר, מבלי לפגוע באינטרס הציבורי. הוא עיגן את חובת ההגינות המוגברת של המדינה כלפי הזולת כעיקרון על המנחה את כולנו. חבל ששופט מחויב לפרוש מכהונתו עם הגיעו לגיל 70, ואני בטוח שנדע להיעזר בו בחכמתו בניסיונו הרב גם בעתיד".

עו"ד אליעד שרגא, אשר הופיע בפני השופט רובינשטיין פעמים רבות, כאשר זה דן בתיקים רבים של התנועה למען איכות השלטון בישראל, מוסיף כי "יותר מכל השופטים הוא לקח חלק פעיל בפעילות הרשויות האחרות ובפרט הרשות המבצעת, ומכיר על בשרו את נפתולי הדמוקרטיה הישראלית ואת מורכבות הבלמים והאיזונים הנדרשים לקיומה. השופט רובינשטיין כיהן לא רק כיועץ המשפטי לממשלה, אלא תקופה משמעותית וסוערת כמזכיר הממשלה, וניסיונו זה ודאי השפיע ואף תרם לפסיקותיו.

"כן, השופט רובינשטיין ניחן במזג שיפוטי נדיר, יכולת לתת יחס אישי גם ממרומי מושבו, להאזין בקשב לצדדים, להשרות אוירה נעימה ולהרגיע רוחות סוערות בהלצה שנונה ודבר חכמה מתוך ארון הספרים היהודי. הקו המאפיין הכי חזק של שפיטתו של השופט רובינשטיין הוא החתירה להסכמה ואף לפשרה. מנקודת מבטה של התנועה, הדבר גרר לא פעם אכזבה, אבל אין ספק שבתיקים רבים יש בכך יתרון גדול".

רובינשטיין: "ניסיתי לראות את דמעת העשוקים, גם אם לא תמיד הצלחתי"

"יכולים אנו להיות גאים במערכת משפט נקיית-כפיים ומקצועית, שהיא לתפארת מדינת ישראל. היא זוכה לקיתונות ביקורת - לעתים לגיטימית, אך לעתים אינה ראויה" - כך אמר הבוקר המשנה לנשיאת בית המשפט העליון, השופט אליקים רובינשטיין, בטקס פרישתו מכהונה שהתקיים בבית המשפט העליון.

"לבית המשפט יש תפקיד בתיקון מהלכים שאינם ענייניים, מתוך זהירות וענווה - כי גם אנו איננו נקיים משגיאות", הוסיף המשנה לנשיאה הפורש.

בטקס פרישתו, בתום 13 שנות כהונה בבית המשפט העליון, מתוכם כשנתיים וחצי בתפקיד המשנה לנשיאה, הקריא רובישנטיין את שני פסקי הדין האחרונים שעל כתיבתם עמל - שעניינם זכויות אסירים ועצירים.

בעניין כהונתו אמר כי "כשופט בבית משפט זה לא ראיתי עצמי כתאורטיקן של המשפט אלא כמשרת הציבור", והוסיף: "ראיתי עצמי כשופט יהודי ציוני, ליברלי - כי אין סתירה בין אהבת אדם לבין היותך יהודי לאומי, או בדרכי שלי - ציונות דתית - ועם זאת שוחר שלום. לא אחת היה בית המשפט בעיניי כ'שער העיר' המקראי, וניסיתי לראות את דמעת העשוקים גם אם לא תמיד הצלחתי", אמר.

בטקס השתתפו גם שרת המשפטים איילת שקד ונשיאת בית המשפט העליון מרים נאור, המצויות בעיצומה של מחלוקת סביב הנחיצות של שיטת הסניוריטי (ותק) על-פיה נבחרים נשיאי בית המשפט העליון; וכן סביב מחלוקת בנוגע לזהות שופטי העליון הבאים שימונו, עם פרישתו של רובינשטיין ושל השופטים יורם דנציגר.

שקד, ראשונת הדוברים, אמרה כי סיפורו של רובינשטיין הוא סיפור של נשיאה בתפקידים שונים, וכזה ש"מבוסס על תפיסת עולם לפיה מדינת ישראל, הנס הגדול של תקופתנו, מוכרחה להיות מופת לאומת העולם. אנו נפרדים בצער רב מקול יוצא דופן בעולם המשפט", אמרה בהתרגשות, והוסיפה כי "אין דרך למלא את החלל הגודל שהותירה בתו, שרה, שנפטרה בדמי ימיה".

הנשיאה נאור פתחה בצערה האישי הרב, והגלוי לעין, עם פרישת רובינשטיין. "לקראת פרק חדש בחייך, נאחל לך שהוא יהיה טוב לפחות כמו קודמיו. אני מאחלת לך לפתח את תחביביך, אך כפי שאני מכירה אותך - מהר מאד תעסוק שוב בשליחות ציבורית", בירכה.

היועץ המשפטי לממשלה, ד"ר אביחי מנדלבליט, שטרם הטקס התבטא בפני התקשורת כי יש לבצר את כוחו של בית המשפט העליון, אמר בנאומו באולם העמוס לעייפה כי מסלול חייו של רובינשטיין הוא "אות ומופת לתרומה לשירות הציבורי ולשיפור איכות החיים האזרחיים בישראל". עוד הזכיר היועמ"ש את העובדה שכשראש הממשלה רבין חתם על הסכם השלום עם ירדן הוא הזכיר בתודתו שניים, ביניהם רובינשטיין.

יועמ"ש הכנסת, עו"ד אייל ינון, תיאר כיצד פגש פעם את השופט רובינשטיין, באמצע מסלול טיול בנחל עמוד כשהוא נושא עמו תיקים שבהם נדרש לקבל החלטות, "משלב ביזנס עם פלז'ר"; ויו"ר לשכת עורכי הדין, אפי נוה, הזכיר את התכונה שביטאה אולי יותר מכל את רוח הדברים של הנואמים כולם - "מאנטש". 

פסקי הדין האחרונים - זכויות אסירים ועצירים 

הנוכחים בטקס הפרישה של השופט רובינשטיין לא הופתעו מהנושאים בהם עוסקים שני פסקי הדין האחרונים אותם בחר המשנה לנשיאה לפרסם עם פרישתו. אלה, אמרו, משקפים את אישיותו ואנושיותו יותר מכל. שניהם עוסקים בזכויותיהם של כלואים ואסירים ובכבוד האדם. האחד עוסק בעתירה נגד השטח המצומצם שעומד לרשות אסירים ועצורים, והאחר בעניין עתירה התוקפת הגבלות שונות במתקן השהייה "חולות" למסתננים.

בעתירה הראשונה קבע השופט רובינשטיין, כי "שטח המחיה המוקצה כיום לאסיר ולעצור אינו עולה בקנה אחד עם חובתה של המדינה להבטחת הזכות לקיום אנושי בכבוד", וכי בתוך 9 חודשים על המדינה לדאוג לכך שהשטח לכל אסיר ועצור יהיה של 3 מ"ר ללא שירותים ומקלחת, ובתוך 18 חודשים - שלכל אסיר ועצור יהיו 4.5 מ"ר בתוספת השירותים והמקלחת, או 4 מ"ר, לפחות, בלעדיהם.

פסק הדין השני היה בעניין "חולות", ואגד כמה עתירות, האחת בנוגע לחפצים שאסור להחזיקם במרכז השהייה - לגביהם קבע רובישנטיין כי דין העתירה להתקבל; השנייה עוסקת בפעילות חוגים וספורט ובהסדרי אישור בקשות חופשה במתקן הכליאה - עתירות שנמחקו משנמצאה דרך להקל על השוהים; והשלישית, במספר החדרים בכל מגורון - שם קבע בית המשפט העליון כי תוך 9 חודשים על המדינה לצמצם ל-6 את מספר השוהים בכל מגורון.

רזומה: מזכיר הממשלה, היועמ"ש ושופט העליון

רובינשטיין נולד בתל-אביב ב-1947 לשפרה (אחות במקצועה) ומרדכי (ניצול שואה שפעל בישראל בארגון שרידי הניצולים בני עיירתו); גדל בגבעתיים והתחנך בבתי ספר דתיים בתל-אביב. הקריירה שלו, עד מינויו לעליון, עוברת דרך משרות בכירות ומשפיעות בשירות הציבורי - החל בציר ישראל בוושינגטון וכלה ביועץ המשפטי לממשלה - לצדם של ראשי ממשלה ושרי ביטחון מתחלפים.

את צעדיו הראשונים בעולם המשפט עשה בשנת 1972 - עם סיום תקופת התמחות בפרקליטות המדינה, בבית המשפט המחוזי בתל-אביב ובמשרד הביטחון - אז קיבל את רישיון עורך הדין שלו. בהמשך עבד רובינשטיין בלשכת היועץ המשפטי למערכת הביטחון, במשרד החוץ כעוזר שר החוץ וסמנכ"ל, כיועץ משפטי למשרד החוץ, כציר ישראל בוושינגטון.

בין היתר שימש רובינשטיין במהלך הקריירה העשירה שלו כסמנכ"ל לענייני יישום חוזה השלום עם מצרים, כיהן כחבר משלחת ישראל למשא-ומתן קמפ-דיויד וחוזה השלום עם מצרים, כמזכיר הממשלה וכמשנה וממלא-מקום היועץ המשפטי לממשלה. בפברואר 1997 מונה לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה, ולאחר קדנציה סוערת, במאי 2004, מונה כשופט בית המשפט העליון בירושלים. בינואר 2015 מונה למשנה לנשיאת בית המשפט העליון.