הגיע הזמן לבנות

בפעם המי יודע כמה בעשור האחרון מכריזים פרשנים וצייצנים על סוף דרכה של מפלגת העבודה. האמצעי/התחביב החדש בשמאל - הלקאה עצמית. רק שהפעם עם חגורה.

ובכן, לא שקיעה רעיונית, אובדן קשר לפריפריה או דימום מנדטים, הם הסיפור של מפלגת העבודה בעשור האחרון, אלא דווקא חידוד דרכה הרעיונית, שיפור דרמטי באיכות ובמגוון חברי-הכנסת שלה, והשתלה הדרגתית של עמוד-שדרה פוליטי לאחר שנים של שקיעה ובלבול. אם נרחיק מבט מעבר לכאן ולעכשיו, לשם נעה המטוטלת של המפלגה המובילה את המחנה. זו הסיבה לכך שכל המועמדים במרוץ הנוכחי לראשות העבודה מתעקשים, ובצדק, להיתפס כסוציאל-דמוקרטים - תווית דהויה שעד לא מזמן איש לא רצה לענוד.

התחום החברתי-כלכלי ממחיש את מגמת השינוי. מאז "תוכנית הייצוב של 1985", ההבדלים בין דרכו החברתית-כלכלית של הליכוד לזו של העבודה כמעט ונעלמו. אל מול "רפורמת האיש השמן והרזה" של נתניהו ב-2003, גל ההפרטות, הקיצוצים, הזינוק באי-השוויון ובעוני, עמדה מפלגת העבודה ללא אלטרנטיבה. נכון, היו בה חברי-כנסת טובים ומסורים, אבל ההתפרקות הרעיונית והחבירה לממשלות ימין, כמעט קברו אותה.

בחירתו של ח"כ עמיר פרץ ב-2005 ליו"ר העבודה סימנה את המפנה ההיסטורי, הביאה להישג מרשים ביישובי הפריפריה, והבהירה את החיוניות של סדר-יום ברור ופנייה לקהלים חדשים. המאבק בישיבה בממשלת נתניהו, שניהלו "צעירי העבודה", בראשות חברת-הכנסת לימים מיכל בירן, הפך אותם לנושאי הבשורה של ההתחדשות שחלה בשורותיה, והוביל בסופו של דבר לפילוג "העצמאות" וליציאת מפלגת העבודה לדרך חדשה.

בחירתה של הח"כית שלי יחימוביץ' לתפקיד יו"רית העבודה ב-2011 - על גלי המחאה החברתית ורקורד חקיקה מרשים - הציבה את האג'נדה הסוציאל-דמוקרטית במרכז השיח הציבורי. סירובה לכהן כשרת האוצר של נתניהו, הביאה לשינוי במסלול ההיסטורי של החבירה לליכוד. שתי מערכות הפריימריז בעבודה ב-2013 וב-2015 הובילו לבחירתם לכנסת של אנשי-ציבור משפיעים ונקיי כפיים, כמו יוסי יונה, מיקי רוזנטל, עמר בר-לב, יו"רית הסיעה היום מרב מיכאלי ואחרים.

מובילי המחאה החברתית - איציק שמולי וסתיו שפיר, נבחרו בצמרת הרשימה לכנסת, והפכו לחברי-כנסת מצטיינים ומשרתי ציבור מסורים. הקמת המחנה הציוני על-ידי יו"ר המפלגה, יצחק הרצוג, מהלך שיצר איום ממשי על שלטון הימין, חיבר לאותו תהליך התחדשות מנהיגה חשובה כמו ציפי לבני, יצר אנרגיות מחודשות במרכז-שמאל, והשיב את הבכורה במחנה מול "יש עתיד" של יאיר לפיד.

ומה עם המתמודדים היום לראשות המפלגה? תשוו כל אחד מהם לחברי ההנהגה של הליכוד, של יש עתיד ושל כולנו. לדבר על שקיעה? הידרדרות? - רחוק מזה.

האם בכך הושלמה העבודה לבנות כאן שמאל ציוני זקוף-קומה ואפקטיבי? שמאל שמבין את החיוניות של ברית אמיצה עם הציבור הערבי, וגם יודע לטעת תחושת ביטחון בקרב אזרחים שלא מאמינים לו? שמאל שגם בונה חברה אזרחית המבוססת על קהילות, מכוני מחקר והפצת רעיונות וגופי חינוך, כמו שעשתה תנועת העבודה ההיסטורית, וכמו שעושה בשנים האחרונות בעיקר הימין המתנחלי?

ובכן, העבודה הקשה בקושי התחילה. אבל להלקאה עצמית שיטתית, נטולת כל בסיס עובדתי, שמאמצת את טיעוני הימין בדבר הרפיסות, הניתוק וההומוגניות של המפלגה המובילה את המחנה, צריך להשיב. ולפני שמשיבים למבקרים, צריך שיהיו לנו התשובות בעצמנו.

צריך שנדע להבחין בין עיקר לטפל - בין ההתחדשות החיובית שמתחוללת במחנה, לבין כעס על פוסט לא מוצלח של חבר-כנסת. הדיון בה-בעיה של השמאל, בה' הידיעה, מתקיים כאן בעצימות גבוהה, אולי גבוהה מדי, מאז הבחירות. אבל בלי ניתוח משותף של הישגים נישאר רק עם כישלונות.

מפלגת העבודה היא כמו תלמיד שנמצא במגמת שיפור, בעוד משפחתו וחבריו לא מאמינים בו. הגיע הזמן להאמין. המחנה שלנו אוהב לנתח ולפרק. הגיע הזמן גם לבנות.

■ הכותב הוא מנהל המרכז הרעיוני בקרן ברל כצנלסון ומנכ"ל המכללה החברתית-כלכלית.