תולדות השמחה לאיד: למה אנשים נהנים לראות אחרים נופלים?

דפדוף בוקר שגרתי בעיתונים מניב מנה גדושה למדי של שמחה לאיד. בתוך זמן קצרצר מתקבצים להם יחדיו נושאים מגוונים שנמצאים על סדר היום הציבורי, מניעים בסביבתם תחושות של קנאה, שנאה, תחרותיות וגם שמחה לאיד - רגש חשוף פחות, לפחות בפרהסיה, אך עוצמתי, ומוגדר כשמחה נוכח כישלונו או מפלתו של האחר.

הנה רשימה חלקית בלבד של אירועים מהימים האחרונים במשק הישראלי, כולם מציתים את אש השמחה לאיד: המירוץ לראשות מפלגת העבודה, פרשת בזק-אלוביץ', ההפסד של יגאל סרנה בתביעת הדיבה שהגישו בני הזוג נתניהו, הדיווחים על הרייטינג המדשדש של תאגיד "כאן", הפרידה - שהייתה או שמא לא הייתה - של אנה ארונוב ואסף גרניט, וכמובן פרק נוסף בקריסה המטלטלת של הטייקון לשעבר אליעזר פישמן. וזה, כמו שאומרים, רק על קצה המזלג. שמחה לאיד חוצה נושאים וסוגיות: פוליטיקה, עסקים, ספורט, תקשורת, אקדמיה, יחסים בינלאומיים ועוד ועוד. היא כמובן קיימת ביחסים בינאישיים, כמו במשפחה ובקשרי חברות, אך מעניין שבזירה הציבורית, נראה שהיא מרימה ראש יותר מתמיד.

"אין לי ספק שהשמחה לאיד בחברה הישראלית גברה מאוד בשנים האחרונות", אומרת ד"ר רחל פסטרנק, דיקנית בית הספר למדעי ההתנהגות במסלול האקדמי המכללה למינהל. "יש לזה בסיס רחב שעיקרו בקיטוב בין הקבוצות בחברה, שבשנים האחרונות מקבלות 'בוסט' של עוד יותר שנאה. אני חושבת שאחת הסיבות היא שההנהגה שלנו מעודדת ומלבה את זה, ובמקביל החברה מאוד מקוטבת, מאוד לא מפרגנת ולא סבלנית".

פרופ' יוסי שיין, ראש בית הספר למדע המדינה, ממשל ויחסים בינלאומיים באוניברסיטת תל אביב, ומחבר הספר "שפת השחיתות ותרבות המוסר הישראלית", אומר שתרבות השמחה לאיד בישראל מתלווה לעיתים קרובות לחשיפה של שחיתויות: "בשנים האחרונות נפלו טייקונים שיש תחושה לגביהם שהם נבנו על גב הציבור. הם סיפרו לנו איזה סיפור על תרומתם לציבור, היו מוסרניים ויהירים, ולכן אנשים מפתחים אליהם עוינות. התחושה של 'מגיע להם' קיימת בציבוריות הישראלית בעיקר מול אנשים שהגיעו להישגים יוצאי דופן, אבל נתפסים כמי שהשיגו אותם על חשבון הציבור, בזמן שהם מטיפים לאחרים מבחינה מוסרית".

מתחיל בגיל שנתיים

שמחה לאיד היא הפנים המכוערות של השמחה; תחושה שבמסגרתה האדם משווה עצמו לאחרים ומאמין שהזולת ראוי לצרה שהתרגשה עליו. אהרון בן זאב, פרופ' לפילוסופיה ומומחה לחקר רגשות, כתב במאמר "מועדים לשמחה" (שפורסם ב-2015 בכתב העת הדיגיטלי "אלכסון"), כי יש נטייה להדחיק את ההכרה הציבורית בשמחה לאיד: "התפיסה הרווחת היא ששמחה לאיד היא רגש שפל מבחינה מוסרית. לכן היא לעיתים קרובות מקובלת פחות מקנאה. נראה שיש משהו שפל יותר בהנאה מצרותיו של אחר, מאשר בקנאה במזלו הטוב". עם זאת, הוא מוסיף, "הדחקה קולקטיבית כזו לא יכולה להימשך לעד, כיוון שאנשים רבים בכל זאת מכירים בשכיחותו של הרגש הזה. ואולי יש גם מודעות גוברת לכך ששמחה לאיד אינה שפלה, מבחינה מוסרית, כפי שנהוג לחשוב".

מחקר שנערך באונ' חיפה ופורסם ב-2014, מצא שגילויים של שמחה לאיד קיימים כבר מגיל שנתיים. עד אז, האמינו חוקרים כי עד סביבות גיל שבע יתקשו ילדים לפתח רגשות מתוחכמים כאלה. "המחקר חיזק את התפיסה שרגש השמחה לאיד הוא מנגנון אבולוציוני שמתפתח אצלנו בהתמודדות עם מצבי אי שוויון", אמרה אז פרופ' סימון שמאי-צורי מהחוג לפסיכולוגיה, שהובילה את המחקר.

במהלך המחקר התבקשו אימהות להושיב על ברכיהן ילד שאינו שלהן, בנוכחות ילדן, ולקרוא לו סיפור. האימהות שפכו "בטעות" כוס מים על הספר, מה שגרם להפסקת ההקראה. נוכח זאת, ילדיהן של האימהות הביעו שמחה לאיד, שבאה לידי ביטוי בקפיצות, מחיאות כפיים וגלגולים על הרצפה. לעומת זאת, כשהאימהות קראו ספר לבדן ולעצמן, ושפכו מים על הספר, לא נרשמו תגובות דומות. "השוואות חברתיות, כאלה שבהן אנו משווים את מה שיש לנו עם מה שיש לאחרים, כמו גם רגישויות לצדק, מתפתחות בגיל צעיר מאוד ומהוות מנגנון אבולוציוני חיובי להתמודדות עם סיטואציות לא שוויוניות", הוסיפה פרופ' שמאי-צורי.

היבט מסוים בתופעה של שמחה לאיד במרחב הציבורי הוא שאישי ציבור לעיתים ממהרים ראשית כול להכחיש את קיומה: "לא שמחתי לאידו של אולמרט כשהתקשורת סיקרה בפורנוגרפיה את רגעי כניסתו לכלא למרות שאני ממש לא מסמפט את האיש", הבהיר במארס 2016 ח"כ בצלאל סמוטריץ'. "אני לא שמח לאידו, אבל הוא גרם לנו נזק אדיר", אמר יו"ר ש"ס אריה דרעי על אלי ישי, שהמפלגה בראשותו (יחד) לא עברה את אחוז החסימה ב-2015. "אין בי שמחה לאיד", הכריז יו"ר המחנה הציוני לשעבר, ח"כ יצחק הרצוג, נוכח הפרסומים על חקירת נתניהו בינואר 2017.

"אנשים מוכנים שיתפסו אותם כתחרותיים, אכזריים ונקמניים, אבל לא כמי שיש בהם שמחה לאיד; היא נמצאת בתחתית שרשרת המזון", אומר יועץ התקשורת רונן צור, המלווה פוליטיקאים ואנשי עסקים במשברים ובמאבקים. "אנשים מגדירים עצמם באמצעות ההתנהגות שלהם ואם הם שמחים לאידם של אחרים, זה לא מוסיף להם דבר - להיפך, זה מעורר בוז אצל אחרים ולכן הם נמנעים מכך. מהניסיון שלי אני רואה ששמחה לאיד פחות מקבלת ביטוי פומבי לעומת שנאה ועוינות. היא יותר קיצונית וגרועה מהן".

שמחה לאיד יכולה להיות גם חגיגה גדולה, כפי שהיא באה לידי ביטוי בפרשת הנשיא לשעבר, משה קצב, שהורשע בעבירות אונס. שיאה נראה בפרסום גזר הדין ועם כניסתו לכלא, שהוצגה בתקשורת כיום היסטורי לחברה. מן הצד השני של המנעד, שחרורו מהכלא של פוליטיקאי מוכיח שהציבור יודע גם מתי לעצור. לפחות לגבי חלק מהציבור ונבחריו, השמחה לאיד נבלמה עם חזרתו של אהוד אולמרט לחיים האזרחיים. "enough is enough", צוטט בתקשורת היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, לאחר שהכריע כי הפרקליטות לא תערער על החלטתה של ועדת השחרורים של שב"ס להעניק שחרור מוקדם לראש הממשלה לשעבר. "ניתן משפטית לערער, אבל בסופו של דבר, יש גם הגורם האנושי", הוסיף מנדלבליט. "אינטרס הציבור בהכנסתו של אולמרט לכלא כבר הושג".

"זה נכון שלציבור יש אינסטינקטים מסוימים", אומר פרופ' שיין. "הוא יכול להיות נוקשה ואפילו אכזר כלפי אלה שפשעו ומצד שני, כשהוא מרגיש שנעשה חוסר צדק מסוים, הוא חושב שזה טו מאץ'. פוליטיקאים אוהבים לשחק על זה. פעם הם רציניים במשחק ופעם הם הופכים לקורבנות ומבקשים את החמלה הציבורית, כי ההיפך משמחה לאיד היא חמלה שלא מגיעה לך. בין שמחה לאיד לבין חמלה שפתאום אדם משיג כתוצאה משנאת יתר כלפיו, יש מנעד, שבקצה שלו ניצבת הנקמנות. פוליטיקאים מבינים את המשחק הזה ברגשות".

אפקט טראמפ

בעולם הפוליטי, השמחה לאיד יכולה להשתולל. אפשר לראות את זה במישור המקומי (דוגמת ראשי ערים שנחשדים בפלילים ומספרים לתקשורת על תחושות קשות של שמחה לאיד שהם חווים); במישור הארצי (בקרב יריבים פוליטיים מכל קצוות המפה, יחידים או מפלגות וקבוצות), וגם במישור הבינלאומי (דוגמה זכורה לכך היא גל השריפות בנובמבר 2016, שזכה לתגובות רבות של שמחה לאיד בעולם הערבי, תוך הסתה לטרור).

במקרה של אירועי הטרור בבריסל, שהחרידו את בירת בלגיה במארס 2016, עלו לכותרות תגובות מנוגדות ששיחקו בדיוק על התחושה של שמחה לאיד: "אם בבלגיה ימשיכו לאכול את השוקולד ואם ימשיכו ליהנות מכל החיים ולהיראות ליברלים ודמוקרטים גדולים ולא יגדירו שחלק מהמוסלמים שיושבים שם מארגנים טרור, הם לא יוכלו להילחם בהם", אמר שר התחבורה ישראל כץ בראיון לגלי צה"ל. הוא לא היה היחיד שהגיב בשמחה לאיד.

"אני פונה אליכם, מחלקי הציונים ונותני העצות למיניהם ולכל מי שמביע שמחה חולנית לאידם של עמי אירופה - די כבר! חדל קשקשת בזויה", הגיב יו"ר האופוזיציה דאז, ח"כ יצחק הרצוג. ואילו חוקר התקשורת פרופ' דן כספי, שנפטר לפני חודשים מספר, כתב לאחר מכן כי "אירועי הטרור בבריסל גירו את השמחה של מנהיגנו, והם הדביקו חלקים בציבור בשמחה לאיד. הנה הזדמנות להציג את הטרור הפלסטיני כחלק ממסכת עולמית".

אם צריך לבחור פוליטיקאי אחד ששמחה לאיד היא חלק מהתפריט היומי שלו, הרי שזהו כמובן נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ. המקרה של טראמפ מרתק, בעיקר מפני שהוא מהווה לעיתים קרובות גם מושא של שמחה לאיד, וגם מי שאינו מתבייש לשמוח לאידם של אחרים - ובשני המקרים, הוא מרוויח. במהלך הפריימריז במפלגה הרפובליקנית, הוא לעג כמעט לכל מועמד אחר, והציג באופן בוטה למדי את נפילותיהם של יריביו. ובמהלך הבחירות הכלליות, ובעיקר עם היוודע התוצאות, הייתה תחושה שיותר משמחה על ניצחונו של טראמפ, הייתה בקרב בוחריו חגיגה על ההפסד הדמוקרטי, על נפילתה של האוכלוסייה שנתפסת באמריקה כאליטיסטית וכמתנשאת.

"ברגע שהליברלים הפסידו, הייתה תחושה של שמחה לאיד בעיקר כלפי הקלינטונים", אומר פרופ' שיין. "מעבר לתבוסה הפוליטית, השיח הפך להיות מאוד מוקצן. שמחה לאיד מכניסה אלמנט נוסף של ריחוק בפוליטיקה, שהוא מעבר ליריבות אידיאולוגית וקונספטואלית או למדיניות. היא מכניסה עוינות שלמעשה שוחקת את ההתדיינות הציבורית. כל אחד מרגיש שהוא צריך איזה נקם, ואין לו שום חמלה על המערכת. זו גם הסיבה שמחפשים כל הזמן אנשים חדשים שייכנסו לפוליטיקה, כמו אבי גבאי שנבחר בשבוע שעבר לראשות מפלגת העבודה, גם אם הם לא באים עם ניסיון".

אבל זה לא כל הסיפור עם טראמפ: אוון פוסצ'ק, בעל טור וידיאו פופולרי ביוטיוב, הראה במאמר וידיאו לאחרונה (תוך גיבוי בנתונים), כיצד השמחה לאיד נגד טראמפ חיזקה אותו, אולי עד כדי העלאתו לשלטון. "טראמפ הוא האדם המושלם לשמוח לאידו", אומר פוסצ'ק, "הוא יהיר, מצליח, ובעיקר - באמת מגיע לו". לכן, הוא טוען, מתנגדיו, שבדרך כלל היו נמנעים מגילויים של שמחה לאיד, "הרשו לעצמם להשתחרר" כשזה נגע לטראמפ. התוצאה הייתה כמויות סיקור אדירות של טראמפ: כל מעידה, קטנה כגדולה, סוקרה בזכוכית מגדלת בעיתונות המסורתית, זכתה לממים ולבדיחות ברשתות החברתיות, ופרנסה פרקים שלמים של תוכניות הסאטירה. הדבר הזה, פוסצ'ק מדגים, הפך גם למעין ביצת זהב של התקשורת אחרי שנים של דשדוש (וישנם רבים שאומרים שבנשיאותו של טראמפ עד כה יש נקודת אור אחת ויחידה - והיא, שזו שעתה היפה של התקשורת האמריקאית). הצרה היא שיתר המועמדים, הרציניים יותר, זכו לסיקור מוקטן, וזה בוודאי השפיע על הבוחרים. והתופעה הזו ממשיכה ביתר שאת גם אחרי הבחירות, כשכל כשל הכי קטן בממשלו של טראמפ זוכה לסיקור עצום (למשל, העובדה שסגן הנשיא מייק פנס נגע במיצג של נאס"א, שעליו היה תלוי שלט "לא לגעת"), וי ש סיכוי טוב שזה מחזק את הממשל עוד יותר.

טראמפ בעצמו ממשיך לשמוח לאידם של מי שהוא תופס כאויביו. כאשר שלושה עיתונאי CNN התפטרו בעקבות תחקיר שגוי עליו, הנשיא ובנו שיתפו סרטונים שבהם נראה טראמפ מכה אדם שעל פניו מתנוסס הלוגו של CNN, ובשני הוא מוצג כטייס קרב שמשמיד כלי טיס שעליו הוטבע הלוגו של הרשת - וכל אלה זוכים לסיקור אדיר.

"אני מופתע לפעמים מההתבטאויות ברשת. אנשים שפעם לא היו מעזים להתבטא בפומבי בבוטות כותבים היום תגובות אלימות ביותר ולמשל מאחלים לאדם למות, גם עם שמם המלא ותמונתם", אומר פרופ' שיין. "ההתבטאויות הקשות האלה הפכו להיות חלק מהשיח הציבורי, והן לכאורה יכולות לגמד ולפגוע במתבטא, אך לעיתים יש תחושה שהן דווקא מסייעות לו להפוך לסלבריטי. כשנשיא ארצות הברית מתבטא בדרך זאת, מבינים שבגל ההתלהמות וההתבהמות אפשר להרוויח נקודות. הנחת העבודה היא שככל שאדם נוכח בזירה התוססת הזאת, ולא משנה איך הוא מתבטא, הוא זוכה בנקודות. הנוכחות בזירה הופכת להיות העניין החשוב".

שמחה לאיד מוכרת היטב גם במעון ראש הממשלה. כל אפיזודה מטעמם, פוסט מביך של נתניהו או התחלה של שמועה על רעייתו שרה, זוכים לכותרות ענק ולסיקור תקשורתי מופרז. אבל לצד הלעג שמופנה לבני הזוג נתניהו, האחרונים גם מתחזקים כתוצאה מכך - מה שבסופו של דבר חוזר כבומרנג ללועגים. "בוודאי שהאנשים שנמצאים על המוקד מרוויחים מגילויים של שמחה לאיד", אומרת ד"ר פסטרנק. "הרווח הוא הון פוליטי גדול ואנחנו, אלה ששמחים לאיד, מפסידים. זה גם מהווה חינוך רע לאוכלוסיות שלמות".

שווה להתעכב על שרה נתניהו, שהרשת מוצפת בגילויים של שמחה לאיד נגדה - למשל בפרשת מעונות ראש הממשלה. "זה הפך להיות ספורט לאומי לרדת על שרה", אמרה בעבר ח"כ זהבה גלאון. בראיון שהעניקה לפני שנים מספר לסיון רהב מאיר בערוץ 2, התייחסה נתניהו לתחושות ואמרה על עצמה (בגוף שלישי) כי "שרה נתניהו היא פשוט כר למכות, להכאות, לח*צים, בואו נתעלל בבובה הזאת עוד פעם".

ד"ר רחל קואסטל ממכללת לוינסקי לחינוך מנתחת במאמרה "שרה נתניהו כמסמן תרבותי: האישה כדמונית והאישה כקורבן" (שפורסם ב- 2015 בכתב העת "החינוך וסביבתו") את שני הייצוגים העיקריים של שרה נתניהו - דימוי "האישה כדמונית", שנוצר סביבה במדיה וקיבל תהודה רבה בחברה הישראלית, ודימוי "האישה כקורבן", שבני הזוג נתניהו מקדמים כתגובת נגד לדמוניזציה התקשורתית.

מצד אחד, כותבת קואסטל, נתניהו מיוצגת לעיתים קרובות על-ידי דימוי האישה הדמונית, המעוררת אימה ושולטת בבעלה, לצד אהבתה לחיי נהנתנות. תגובות, קריקטורות ומאמרים משייכים לה ולבעלה תכונות של חזירות, שמחים לאידה כשהיא נופלת, ונמתחת עליה ביקורת מגורמי אכיפת השלטון. כתגובה לכך, בני הזוג נתניהו מעצבים את הדימוי שלה כקורבן. אולם, מדגישה קואסטל, "הדימוי הציבורי הדומיננטי ביותר שלה היה ונשאר של האישה הדמונית, והתקשורת, ואפשר לומר גם הרחוב הישראלי, קופצים כמוצאי שלל רב על כל דיווח שלילי חדש על שרה נתניהו, בהתענגות רבה, שרטוריקת הנגד של הזוג נתניהו לא מצליחה באמת לאזן או לבקר".

האויב הגדול של בעלי הכוח

שמחה לאיד היא חלק בלתי נפרד מעולם הספורט, שחקנית קבועה על המגרש, שמהווה חלק מהמשחק. אבל האם בתחום הזה נחצו קווים אדומים? קחו למשל דוגמה מחודש מאי האחרון, אז נרשם מפגן קיצוני של שמחה לאיד, כשאוהדי מכבי תל אביב חגגו ב"הלוויית שנאה" את ירידתה של הפועל תל אביב לליגה הלאומית. המפגן - שכלל ארון מתים, הצתת בובת תינוק, מודעות אבל וקריאות "מוות לאדומים" - זכה לביקורת מבית. "אפשר להביע שמחה לאיד באמצעים אחרים, כמו שילוט", אמר אז היועץ המשפטי של מכבי, מורן מאירי. "זה אירוע מביש ומגעיל שצריך להוקיע אותו".

זה לא מופנה רק לקבוצות: גם שחקנים מרגישים בשמחה עזה לאיד, כמו למשל מאור בוזגלו, קשר הפועל באר שבע, שנפצע באפריל האחרון. "כולם פה שמחים לאיד על הפציעה", אמר אביו יעקב לתקשורת לאחר שנודע שבנו, שהיה לדבריו קרוב לחתימה באחת הקבוצות בטורקיה, צפוי להיעדר בתקופה הקרובה.

ומה לגבי עולם העסקים? "לכולנו יש רגשות אמביוולנטיים כלפי מצליחנים", אומר ד"ר איתי שילוני, מנכ"ל חברת הייעוץ האסטרטגי S2R ומרצה עמית בבית הספר אריסון למינהל עסקים בבינתחומי. "מצד אחד אנחנו מעריצים ומקנאים, ותוהים מה איפשר את הצלחתם, ומצד שני חשים כעס, תסכול ואכזבה על זה שהם שם ואנחנו לא. שמחה לאיד היא רגש שמאזן בין שני הדברים".

- מה עוד עובר לנו בראש כשאנחנו מסתכלים על מצליחנים?

"לרוב אנחנו חושבים, לפחות באופן חלקי, שהם עושים דברים שאנחנו לא היינו מעזים לעשות. הם כופפו ערכים, לקחו סיכונים, לא תמיד פעלו רק על דרך הישר ולכן כשמישהו נותן להם מכה על הראש והם נופלים כמה מדרגות למטה, אנחנו מרגישים טוב עם זה. כל אלה שישבו ואמרו דברים בסגנון - 'תראו את שאול אלוביץ', הוא חבר של נתניהו והוא מקבל רוח גבית מכל מיני מערכות פיננסיות ושלטוניות' - כשהוא מובא לחדרי החקירות, זה מסדר לנו את הראש".

על הטייקונים שנפלו בשנים האחרונות, אומר שילוני כי הם "מקרים מתוקשרים שכל הציבור מתבונן בהם. צריך להגיד שזה לא קיים רק לגבי עשירי הארץ. לכל אחד יש רשימה קטנה שמנוהלת בפנקסו האישי, של אנשים שהוא היה שמח אם הם היו נופלים. בין אם הם עקפו אותו או התייחסו אליו לא יפה, או לא ענו לטלפון או להודעה".

שילוני משוכנע שחלק מהשמחה לאיד על נפילת אנשי עסקים "נובעת מכך שיש מישהו בשרשרת שהיה לצדם של אותם אנשים, והם שכחו אותו, הפסיקו לתגמל אותו או ראו בו חוליה שכבר לא צריך לטפח אותה, ואילו אצל אותו אדם, המוטיבציה לשמוח לאיד הפכה להיות עיקרית והוא הדליף מסמך או פנה לפקח ובשביל זה צריך מוטיבציה. אם המוטיבציה של אותו אדם פוגשת סנטימנט חיובי אצל הרשויות או אצל גורמים משפיעים אחרים, יש ירידה במגננות ובמערכת החיסונית ופתאום מישהו נהיה חולה - לשמחתם".

לכן, מדגיש שילוני, שמחה לאיד עלולה להוות סכנה למי שנמצא בתפקידים הבכירים ביותר: "בחוויית החסינות שנוצרת אצל אנשים בעמדת כוח יש מידה עצומה של אשליה. כיוון שכל מי שנמצא בעמדת כוח פגע מן הסתם באופן כזה או אחר באנשים שנמצאים בעמדה של חולשה, ולאחד מהם תהיה מוטיבציה למשוך את השטיח מתחת לרגליו - בעלי כוח צריכים לזכור שטמונה בכך סכנה. הם יכולים לצפות לכך, או לזכור לתגמל את החלשים מהם".

"שמחה לאיד מחלחלת לכל פינה, כולל ארגונים מכל סוג וגם מוסדות אקדמיה, והסיבה לכך היא שאין פרגון", מסכמת ד"ר פסטרנק. "התחושות שעומדות מול שמחה לאיד הן פרגון ואמפתיה. אין לנו אמפתיה להצלחה של אגף מסוים, או למחלקה אחרת. אנחנו עסוקים בלשמוח לאיד. מישהו מלמעלה כל הזמן דואג שזה יקרה, ובמצב הזה יש מפסידים רבים".

5 מקרי מבחן של שמחה לאיד בתקשורת / מיקי לוי

ישנם לא מעט מקרים בשנים האחרונות שבהם השמחה בנפילתם של בכירים, בעיקר פוליטיקאים, משרתת את רדיפת הרייטינג מצד כלי התקשורת וגורמת לעיתונאים לנסות לטמון מלכודות על מנת להביך. הנה כמה מקרים מהעת האחרונה.

ח"כ יצחק הרצוג, עד לאחרונה יו"ר מפלגת העבודה, נחשב לתקווה גדולה בבחירות האחרונות, לכל הפחות מבחינת האלטרנטיבה שהציב לממשלה הנוכחית. אבל הוא היה גם מטרה נוחה מאוד לבדיחות. זה התחיל במארס 2015, שלושה ימים לפני הבחירות הכלליות, כאשר הרצוג הגיע ל"פגוש את העיתונות" בערוץ 2. הסיכום מראש היה שלא יהיה עימות עם נתניהו, אך לפתע, משום מקום, הפציע על מסך ענק פרצופו של ראש הממשלה. הדימוי הזה נחרט עמוק במוחם של הצופים (וגם של הגולשים מאוחר יותר): נתניהו, המנהיג החזק, בדיוקן ענק ומחויך, משקיף מבעד למסך על הרצוג ההמום. לא עזרה להרצוג גם העובדה שההפתעה גרמה לו לפליטת פה: "נשמור על נתניהו מאוחדת". המילים האלה הדהדו לאחר מכן בתקשורת, שחגגה את האירוע המביך. בהמשך, כאשר הרצוג התראיין בביתו לאמנון אברמוביץ' ולעמית סגל בחדשות 2, גולשים זיהו בובת דובי ענקית שנחה מאחוריו בפינת החדר. הממים הלעגניים לא הפסיקו גם ימים לאחר מכן, והם חיזקו מאוד את תדמית הילד הלפלף שממילא הייתה מודבקת להרצוג.

בעתיד, תקרית הטורטית שבה "כיכב" האסיר הביטחוני מרואן ברגותי, בוודאי תיזכר כשפל תקשורתי ואולי אף פוליטי. לפני קצת יותר מחודשיים, במהלך שביתת רעב קשה של אסירים ביטחוניים, פרסם שירות בתי הסוהר צילומי וידיאו של ברגותי, מנהיג השביתה, כשהוא אוכל טורטית בשירותים של תאו. גם אם שמים בצד את העובדה שלא משנה כמה צבוע, שפל ומסוכן האסיר, יש דברים שבמדינה דמוקרטית המחויבת לזכויות אדם פשוט לא עושים - הרעיון היה להציג את צביעותו של מנהיג השביתה, שנותן לאסירים לגווע ברעב בעוד שהוא "חוגג". אלא שיום לאחר מכן התרברבו בשב"ס על "מבצע טורטית", ותיארו איך הגניבו לתאו את הפיתוי המתוק, וכל זאת בזמן שבבתי הכלא מתקיימת שביתת רעב מסוכנת, שעלולה הייתה להתפתח למשבר ביטחוני. הדבר הזה הביא את הציבור, לפחות בחלקו, להתמוגג פחות מההישג.

בינואר השנה התראיין ח"כ מיקי זוהר (הליכוד) בגלי צה"ל על חוק השבת שניסה לקדם (האוסר על מסחר במהלך השבת). זוהר, שחולק עם אורן חזן את תואר ה"צבעוניות" (בלשון המעטה), נכנס בלא יודעין למלכודת שטמנו לו המראיינים, יועז הנדל וספי עובדיה, ומצא את עצמו נאלץ לענות על חידון בנושאי הלכה, כדי להראות את בקיאותו בהלכות השבת. הוא, כמובן, לא ידע להשיב על אף אחת מהשאלות (וסביר להניח שמעט מאוד חילונים יידעו), והמטרה הושגה: להראות שזוהר, שמעלה את השבת על נס, בעצם עובד בשם ציבור שהוא עצמו לא נמנה עימו.

היום, כחצי שנה לכהונתו של דונלד טראמפ, אחרי שערוריות שפורצות על בסיס יומי, כבר קשה לזכור את האירוע המחולל שיצר את המלחמה בין טראמפ לתקשורת הליברלית. זה היה אירוע שהחל בשמחה לאיד. בזמן ההוא טראמפ בוודאי לא היה אהוב, אך בימים שבין זכייתו לכניסתו לבית הלבן, הוא שמר על ממלכתיות והעביר מסרים של פיוס ואחדות. אבל אז הגיע טקס ההשבעה, שבו נרשמה נוכחות דלה, ומשום מה, התקשורת האמריקאית חגגה על צילום האוויר השוואתי בין השבעת טראמפ להשבעתו של ברק אובמה - צילום מביך מאוד עבור הנשיא החדש. טראמפ כמו טראמפ, הגיב בילדותיות וטען שזו הייתה ההשבעה "עם הכי הרבה קהל אי פעם". דובר הבית הלבן שון ספייסר נשלח להגן על האמירה הזו, הבלתי-נכונה בעליל, ומכאן התחיל להתגלגל כדור השלג שהכניס ללקסיקון מונחים חדשים כמו "עובדות אלטרנטיביות" ו"פייק ניוז" - בקרב אדירים שנמשך עד היום, ושבו שני הצדדים סופגים לא מעט מפלות, בעוד שמי שמשלם את המחיר הוא הציבור.

ביום חמישי שעבר עלה ח"כ דוד אמסלם (הליכוד) לראיון בגלי צה"ל, כדי לסנגר על ראש הממשלה בנימין נתניהו. אחד המראיינים, ניצן הורביץ, השמיע לאמסלם ציטוט שאומר שראש ממשלה המצוי בחקירות צריך להתפטר. זה היה, כמובן, ציטוט של נתניהו עצמו מ-2008, אבל אמסלם בלע את הפיתיון והגיב אוטומטית: "זה קשקוש של איזה שמאלני הזוי". כשהורביץ גילה מי צוטט, אמסלם גמגם במבוכה.