האם מיקי גנור וארי הרו ילכו בדרכי שולה זקן ויפנו נגד נתניהו?

בין ארי לשולה

וודי אלן אמר פעם שהוא ואשתו מתכוונים לקנות כלב או להוליד ילד. "אבל", הוסיף אלן: "אנחנו מתקשים להחליט מה יותר כדאי לנו - להרוס לעצמנו את השטיח או את החיים". גם בפני ארי הרו, לשעבר ראש הסגל של רה"מ, בנימין נתניהו, ומיקי גנור שהיה נציג המספנה הגרמנית "טיסנקרופ", ניצבה דילמת בחירה בין ה"רע" ל"רע מאוד".

הרו וגנור החליטו, כל אחד בתורו ובעניינו, לחתום (הרו עדיין במגעים על פרטי ההסכם) על הסכמי עדי מדינה עם הפרקליטות, שבמסגרתם הם יסייעו לרשויות לנסות להוכיח את אשמתם של בכירים מהם. בכך, הם העדיפו את הרע על פני הרע מאוד. הם בחרו להרוס את השטיח ולהציל לעצמם את החיים. כל אחד מהם יצטרך לשלם מחיר כבד על ההחלטה. גנור יישב בכלא שנה וישלם קנס של 10 מיליון שקל. גם הרו יספוג עונש. בנוסף, יתנוסס מעתה מעל כל אחד מהם דגל ההודאה בשחיתות, והם גם ייחשבו כבוגדים ומלשינים על-ידי מי שהם ינסו לסייע בהפללתו; אבל האלטרנטיבה מבחינתם הייתה גרועה יותר.

המשמעות של הסכמת גנור לשבת שנה במאסר, היא שהוא הבין שהאלטרנטיבה היא מאסר לשנים רבות. הנתון הזה גם עשוי ללמד מה מצפה לחשודים האחרים בפרשת הצוללות - עו"ד דוד שמרון, פרקליטו ובן-דודו של נתניהו; תא"ל (במיל') אבריאל בר-יוסף, לשעבר ראש המועצה לביטחון לאומי; והאלוף (במיל) אליעזר (צ'ייני) מרום, לשעבר מפקד חיל הים - אם הם יורשעו בסופו של דבר בעבירות המיוחסות להם היום.

המקרה שנתן במידה רבה את הלגיטימציה לחשודים בעבירות צווארון לבן להפוך לעדי מדינה הוא זה של שולה זקן. כל המדינה ראתה ושמעה איך זקן מנמקת את החלטתה להפיל ולהפליל את פטרונה ומיטיבה לאורך השנים, רה"מ לשעבר אהוד אולמרט. זאת, מתוך רצון להיטהר, לכפר על מעשיה, ולחזור בתשובה. וזה עבד - הזעם הציבורי על השחיתות הופנה, ובמידה רבה של צדק, לאולמרט. זקן יצאה מהביקורת בזול. היא סיפקה את ליטרת הבשר, נתנה הצגה בבית המשפט ומחוצה לו ומילטה עצמה מאימת הדין. על הדרך, סללה זקן את הנתיב לבאים אחריה. לגנורים ולהרויים.

ג'ובראן טוב לערבים?

כתבת משפט שהיא קולגה, צייצה אתמול (ד') בטוויטר כי החלטתו של שופט בית המשפט העליון, סלים ג'ובראן, שפרש היום לגמלאות, להקדיש את פסק דינו האחרון לזכויותיהם של זוגות חד-מיניים בפונדקאות, היא חשובה, "אבל", הוסיפה, "היה מצופה מג'ובראן לבחור לפסק הדין האחרון שלו משהו שקשור לאוכלוסייה הערבית". הציוץ זכה לתגובה נזעמת של פרופ' נחשב למשפטים שכתב בתגובה לקולגה: "אפשר את זה ביותר גזעני?". הכתבת לא נשארה חייבת וענתה לו: "אפשר את זה ביותר מתחסד?".

הוויכוח הקטן הזה בטוויטר בין כתבת המשפט לפרופ' למשפטים יכול להיחשב כמיקרוקוסמוס של הפולמוס הרחב שמתרחש סביב מינויי שופטים בכלל ושופטים ערבים בפרט לבית המשפט העליון. העמדה שהציג הפרופסור בטוויטר דומה לעמדה שהציגו שופטי העליון לאורך השנים, ולפיה פסיקות השופטים הן מקצועיות לחלוטין, וכמעט שאינן מושפעות מהרקע הביוגרפי של כל שופט. העמדה שהציגה הכתבת היא עמדה מפוכחת יותר, ריאליסטית יותר.

עדות לפולמוס הנ"ל, ניתן למצוא בפסיקותיו של השופט ג'ובראן. כך, למשל, ג'ובראן היה בדעת מיעוט בשתי העתירות שהוגשו לבג"ץ נגד חוק האזרחות שאסר על איחוד משפחות של ישראלים עם בני-זוג פלסטינים בשטח ישראל. ג'ובראן היה בדעת מיעוט גם במקרה בו חסם העליון מהמחבל מוסטפה דיראני את האפשרות להגיש תביעת נזיקין בארץ. "מצאתי כי במישור הנורמטיבי, ראוי לאפשר את בירורה של התביעה, לנוכח זכויות האדם - גם של האויב", כתב ג'ובראן באותו מקרה. גם בדיון המשפטי הרגיש שעסק בחוקיות ועדות הקבלה ביישובים - ועדות שהלכה למעשה נותנות גושפנקא חוקית להפליה של הציבור הערבי - מצא עצמו ג'ובראן בדעת המיעוט שניסתה ללא הצלחה למנוע את ההפליה.

ג'ובראן גם היה השופט היחידי שחשב שצריך לבטל את ההשעיה של ח"כ חנין זועבי לחצי שנה מהכנסת בשל התבטאויותיה הקיצוניות. אבל ארבעה שופטים יהודים חשבו אחרת, וזועבי הושעתה. בינואר 2015 דחו שמונה שופטי בג"ץ עתירה שהוגשה נגד העלאת אחוז החסימה בבחירות לכנסת מ-2% ל-3.25%. בדעת מיעוט יחידה היה שוב ג'ובראן שחשש שהעלאת אחוז החסימה פוגעת בייצוג של הציבור הערבי. אז מי צודק? הכתבת, או הפרופסור?

בהתאם לנוהג שהשתרש זה מכבר, ולפיו בעליון שמור תמיד מקום לשופט ערבי, בקרוב יצטרף לעליון השופט ג'ורג' קרא שיחליף את ג'ובראן. הנוהג למנות שופט ערבי לעליון הוא חיובי במהותו, בכך שהוא מבטיח ייצוג מינימלי של האוכלוסייה הערבית בערכאת המשפט הגבוהה. אולם, הנוהג גם יצר באופן אבסורדי תקרת זכוכית למשפטנים הערבים במדינה, בכך שבזמן כהונתו של שופט ערבי בעליון, לא מתמנה שופט ערבי נוסף. ייצוג הולם אמתי של ערביי ישראל בעליון, משמעותו ששלושה שופטים או שופטות יגיעו מהציבור הערבי. ואם לא שלושה - אז לפחות שניים.

שופט וג'נטלמן

שופט בית משפט השלום בתל-אביב, ד"ר מנחם (מריו) קליין, הוא אחד מהשופטים הרגישים וגם המקוריים בארץ. המקוריות של קליין באה לביטוי, בין היתר, בהחלטה שלו מ-2014, שבמסגרתה החליט לתת לעצמו פטור מנימוק החלטה שכתב. את החלטתו לסטות מהדין המחייב כל שופט לנמק את החלטותיו, השופט קליין דווקא נימק: "לפני כמה זמן אימצתי את תובנות היועצים הארגוניים של הנהלת בתי המשפט, הסבורים כי על השופט להיות "satisficer" (יעיל) ולא "optimizer" (פרפקציוניסט), כתב קליין. שופט השלום הוסיף והסביר כי החלטתו זו התקבלה בעקבות מותו של חברו, השופט מוריס בן-עטר, בפברואר 2011. בן-עטר התאבד כשהוא מותיר אחריו מכתב, בו ציין כי "עומס העבודה הכריע אותי".

"החלטתי (שלא לנמק את החלטתי - ח' מ') התקבלה עת ליוויתי למנוחות את עמיתי ורעי, השופט מוריס בן-עטר ז"ל, שמונה לשיפוט ב-2002 כמוני. מוריס היה פרפקציוניסט - "optimizer" - שום החלטה או פסק דין לא יצאה תחת ידו אלא לאחר שקלא וטריא יסודית ולאחר ביצוע טיוטות רבות", כתב קליין על חברו. "הדבר גרם לסחרור של פיגורים במתן החלטות ופסקי דין, לעינוי דין ולסחבת, ובסופו של דבר ללחצים מצד הממונים הישירים והעקיפים ומצד נציב תלונות הציבור על שופטים. כנראה שסחרור זה, שנבע מפדנטיות ופרפקציוניזם והלחצים הנ"ל, הביאו לסופו הטרגי של עמיתי".

שופטי בית המשפט המחוזי לא אהבו, בלשון המעטה, את ההחלטה של קליין לפטור עצמו מחובת הנימוק. הרכב שופטי המחוזי בראשות השופט בדימוס, יצחק (צחי) ענבר, קיבל את הערעור שהוגש על החלטתו של קליין ומתחו ביקורת נוקבת על התנהלותו של השופט מהערכאה הנמוכה. "לא נוכל שלא להגיב, בקצרה, להגיגיו של בית משפט קמא (שופט השלום קליין - ח' מ'), אשר התייחס ל'תובנות' של השופט המלומד באשר למהותה של עבודתו, לאבחנות בין 'סטיספייזר' ו'אופטימייזר' ולמידת העומס היחסי בבית משפט קמא (השלום) ובערכאת הערעור (המחוזי). עמדתנו היא כי בית משפט קמא היה מיטיב לעשות לו ויתר על העלאתם עלי כתב", נזפו שופטי המחוזי בשופט השלום קליין.

לדבריהם, "הגיגים אלה אינם מעניינים את הצדדים, ואף אינם אמורים להיכלל בפסק הדין, כפי שמורה תקנה 192 לתקנות סדר הדין האזרחי. בכל מקרה, גם אלה הסבורים כי על השופט להיות 'סטיספייזר' ולא 'אופטימייזר', אינם סבורים כי משמעות הדבר היא מתן פטור או התפרקות מהחובה לבחון בעיון את טענות הצדדים והראיות, לקבוע ממצאים עובדתיים ולנמקם, ולו בקצרה".

פשרה בגבעת עמל

הרגישות של השופט קליין באה לביטוי בהצעת פשרה שהציע אתמול בסכסוך הממושך והמתוקשר שבין תושבי מתחם גבעת עמל שבצפון תל-אביב לבין חברת "אלעד מגורים" שבשליטת יצחק תשובה. כפי שנחשף ב"גלובס", לאחר שסייר במקום, כתב קליין כי הוא הזדעזע מהתנאים בהם חיים התושבים, ולמרות זאת, על-פי הדין, לחלק מהם ציפיות לא ריאליות, ולכן הוא מבקש למנוע מצב שבו יישארו ללא קורת גג. קליין הציע לצדדים מתווה, שלפיו כל 17 המשפחות יפנו את השטח, "אלעד מגורים" תסיר את התביעות נגד המשפחות, לרבות הדרישה לתשלום דמי שימוש, וכל משפחה תקבל פיצוי בסך שנע בין 200 אלף שקל ל-2 מיליון שקל - בהתאם לנסיבות.

השופט קליין גם הפנה את הצדדים להליך גישור, שבמסגרתו תגיע כל משפחה ומשפחה לסיכום עם החברה באשר לפיצוי המדויק שהיא תקבל.

וכאן מגיעה הטוויסט בעלילה - השופט קליין הציע שאת הגישור בין הצדדים יערוך לא אחר מאשר סגן נשיא בית המשפט המחוזי בתל-אביב בדימוס, השופט בדימוס יצחק ענבר. אותו ענבר שהעביר ביקורת נוקבת על החלטה של השופט קליין רק לפני שנים ספורות. "לענבר יש ניסיון רב וכשרון יוצא דופן שיכול להביא את התוצאה הרצויה", כתב קליין. אכן, גם שופט וגם ג'נטלמן.

להמריצ את מרצ

כמות התיקים שבה נדרש לדון ולהכריע כל שופט היא אדירה. עומס העבודה גורם לשורה של קלקולים במערכת. בין היתר, הוא מביא לכך שרבים מהשופטים מפעילים לחץ גדול על הצדדים להגיע לפשרה, גם במקרים בהם ראוי היה להגיע לפסק דין. מגפת הסדרי הטיעון בהליכים הפליליים נובעת גם היא בעיקר מהצורך של שופטים לנקות את שולחנם ומהלחץ המופעל עליהם, מלמעלה, להתייעל.

אבל לא רק שופטי הערכאות הנמוכות כורעים תחת נטל העבודה. גם כמות העתירות הנדונות בבג"ץ היא מוגזמת. דוגמה לעתירה שעדיף היה שכלל לא תוגש, היא עתירתה של תנועת מרצ השבוע נגד הרשות השנייה, "רדיו ללא הפסקה, ועו"ד יורם שפטל, בדרישה להסיר את תוכניתו "שפטל עצבני" משידור.

עו"ד שפטל הוא קשקשן גדול, וקשקושיו הדוחים ראויים לכל גנאי. חלק מהשתלחויותיו חסרות הרסן נגד מרצ ונגד מחנה השמאל בכלל, גבלו בהסתה פרועה, והן כללו שקרים והשמצות חסרות שחר. אבל ממפלגה ליברלית כמרצ שחרטה על דגלה את ההגנה על חופש הביטוי, מצופה היה שדווקא כאשר הביטויים הפוגעניים מופנים נגדה, היא תגלה יושרה וגדלות נפש ותגן על חופש הביטוי של שפטל.

כאשר סגן הרמטכ"ל, יאיר גולן, השווה תהליכים שקורים בישראל לתקופה שקדמה לעליית הנאצים בגרמניה, הגנה יו"ר מרצ, זהבה גלאון, על חופש הביטוי של גולן - ובצדק. באופן דומה היא צריכה הייתה לנהוג בשפטל. הוויכוח של מרצ ואחרים עם שפטל ודומיו צריך להיעשות בפומבי ובזירה הציבורית. לבקש מבג"ץ להשתיק את שפטל, זה פשוט אנטי-דמוקרטי.