טראמפ בכיס של פוטין והנאצים

כולנו יודעים שדונלד טראמפ גיבור על חלשים (ולפעמים אפילו על חזקים, כן, כן). הוא משתלח ללא חמלה וללא חשבון במי שהוא תופס כמתנגדים. הוא משולל חסמים פנימיים. הוא כולו איד - אפשר לדמיין - עם סופר-אגו אולטרה-ננסי או בלתי קיים. בעשור השביעי לחייו, יש שמאמינים שהוא מוסיף לדבוק בדפוסי התנהגות מעשורים קודמים, רחוקים.

וכך, את הילארי קלינטון הוא סיווג כ"נכלולית" ואת ברני סנדרס - כ"מטורף". טד קרוז (הסנטור שהתמודד מולו בפריימריז של המפלגה הרפובליקאית) תויג "טדי שקרני" וסנטור מארקו רוביו (מתמודד אחר) היה "מארקו הקטן". עיתונאים היו (ועודם) "אויבים". שדרנית הטלוויזיה מיקה בז'ז'ינסקי? "מטומטמת כמו בלטה... עם פנים שותתות דם". ברק אובמה? "אסון", וכך אובמה-קר. "ניו-יורק טיימס"? - "עיתון כושל". (העיתון ה"כושל" הזה, שמספר המנויים שמצטרפים לאתר שלו גדל בהתמדה מדי חודש, מנה 531 עלבונות שהטיח טראמפ באויבים מדומים או אמיתיים רק בחודש יולי השנה).

כמובן, המחוקקים הרפובליקאים בשני בתי הקונגרס הם כאסקופה הנדרסת לרגלי הנשיא. (לראש הסיעה הרפובליקאית בסנט הוא "יעץ" באחרונה להתפטר בגלל כשלון המאמצים לבטל את אובמה-קר). ואין לטראמפ שום בעיה להתיז חומצה מילולית על מדינות ומנהיגיהן, כפי שאנו לומדים מהדלפות של פקידי ממשל לא כל כך נאמנים לנשיא. את שיחתו הטלפונית הראשונה עם ראש ממשלת אוסטרליה, מלקולם טורנבול, בשחר נשיאותו, סיים טראמפ כך: "ככל שזה נוגע לי, מלקולם, אז נשבר לי. כל היום דיברתי בטלפון (עם מנהיגי מדינות) וזו השיחה הכי פחות נעימה היום. השיחה עם פוטין הייתה נעימה. זה מגוחך".

במארס הוא הזהיר את נשיא מקסיקו, אנריקה פניה נייטו, שארה"ב תשגר כוחות צבא אמריקאים למקסיקו כדי לבלום את "החבר'ה הרעים אצלך", אם מקסיקו עצמה לא תפסיק את זרם המהגרים לארה"ב. על קוריאה הצפונית הוא איים החודש ב"להבות וזעם שכמותם לא ידע העולם" - איום חסר כיסוי - ובכך הוא ירד לרמתם של הרודן מפיונגיאנג, קים ג'ונג און, ורודן העבר סדאם חוסיין, שאיים להצית את "האמא של כל המלחמות". את ברית נאט"ו ביטל טראמפ בהבל פיו ואת גרמניה, שמשמשת בית לבסיסים רבים של הצבא האמריקאי, הוא הגדיר כ"רעה לארה"ב".

בקיצור, הגבר הכל-יכול הזה לא פוחד משום דבר ומאף אחד. הוא מוכיח פעם אחר פעם שעלה בידו לעמעם את רגישותם של האמריקאים לשטפון ההתבטאויות השערוריתיות שקולחות מפיו. הכרזות מחפירות, שהיו מפילות כל פוליטיקאי אחר, מתחלקות עליו, כאילו חליפותיו עשויות מטפלון. (זוכרים את דבריו על חפינת אברי נשים?)

ובכל זאת, טראמפ, שמטפח בשקידה דימוי של זכר דורסני ושנישא על רוח חמה של רהב בומבסטי, משתופף ומגמד עצמו מול שני גורמים מכריעים בעלי השפעה קרדינלית על הפוליטיקה האמריקאית: האחד הוא הימין האולטרה-קיצוני בארה"ב (שראשיו מעדיפים להגדירו כ"ימין האלטרנטיבי"), עם רכיביו הגזעניים והאנטישמיים שמקובצים תחת מטריות של הקו-קלאקס-קלאן, ניאו-נאצים והתאגדויות אחרות עם מטרה משותפת: להחזיר את אמריקה לידי הגבר הלבן שסורס ע"י התקינות הפוליטית של השחורים והלבנים מלחכי פנכתם. הגורם האחר הוא ולדימיר פוטין.

ההתלקחות האלימה בשארלוטסוויל, וירג'יניה, בסוף השבוע, בין כמה מאות פרובוקטורים ניאו-נאצים לבין מפגינים ליברליים שמחו על נוכחותם בעיר, הסתיימה בקרשצ'נדו של פיגוע דריסה שבו נהרגה אשה ונפצעו 19, כמה מהם אנושות. החשוד בדריסה, צעיר ניאו-נאצי, היה מעריץ של אדולף היטלר בהיותו תלמיד בתיכון, לדברי מורו דאז.

אין ספק שכל נשיאי העבר בוושינגטון היו מנצלים אירוע כזה כדי להוקיע את הסרטן הגזעני ולהמריץ את הציבור להתמרק מהזרע הרע. מהלך כזה היה אלף בית של מנהיגות מוסרית. טראמפ נכשל במבחן הפשוט הזה, ולא בפעם הראשונה. שעות רבות לאחר האירוע, האיש עם האצבע המהירה על הטלפון שלו - דמם. אחר-כך, בהופעה לפני עיתונאים, הוא אמר: "אנו מגנים במונחים הנוקבים ביותר אירוע מביש זה של משטמה, דעות קדומות ואלימות (שאחראים לו) צדדים רבים". (הוא חזר על המילים "צדדים רבים" פעמיים).

באמת? נשיא ארה"ב העז להעניק לגיטימציה לנאצים החדשים ולקו-קלאקס-קלאן הוותיק כאשר בנה הקבלה מוסרית בין ארגוני המשטמה הגזעניים לבין קבוצות אזרחיות שיצאו להפגין נגד הרשע. במילים אחרות: המסר של הבית הלבן לאומה הוא, ש"כל הצדדים אחראים". אותו טראמפ שהוקיע את ביל קלינטון וברק אובמה על שסרבו לגנות במפורש את הטרור האיסלמי הקיצוני מסרב עתה לגנות במפורש את הניאו-נאצים והגזענים האחרים, מארגני האירוע שבו בוצע פיגוע דריסה טרוריסטי ע"י נאצי מקומי, על פי החשד. וזו אינה הפעם הראשונה: כבר במסע הבחירות הוא ניסה לחמוק מגינויים של דייוויד דיוק, לשעבר "אשף גדול" בקו-קלאקס-קלאן, שהביע תמיכה פומבית בטראמפ ושל הארגון עצמו. "אני לא מכיר אותם בכלל. איך אני יכול לגנות משהו שאני לא מכיר"? - הוא אמר. כעבור זמן, כאשר הסערה סביב התחמקותו לא נחלשה, הוא פרסם גינוי פושר, כאילו כפאו שד.

הרבה מסתורין אין פה. אנליסטים רבים גורסים, כי הגוש הגזעני/נאצי הוא פלח משמעותי בבסיס התומכים של טראמפ, אם כי לא ברור מה משקלו. הוא זקוק לבוחרי הימין הקיצוני והם זקוקים לו. זה מקרה ברור של תלות הדדית. במהלך מסע הבחירות, קרץ להם טראמפ, פיתה אותם, שידל אותם. הוא זרק להם סוכריות - דברים שהגזענים אהבו לשמוע. הוא הכריז שמקסיקו שולחת לארה"ב מקסיקאים רוצחים ואנסים, או שממשלו יקים חומה לאורך הגבול עם מקסיקו, או שתיחסם כליל כניסת מוסלמים לארה"ב. טראמפ נתן לגיטימציה של מועמד לנשיאות לרעיונות החשוכים ביותר של הגזענים והם גמלו לו בקולותיהם.

האתר הנאצי האמריקאי "דיילי סטורמר" כתב אז: "המנהיג הנערץ שלנו, מושיענו האולטימטיבי, מקיים עתה קמפיין של קריצות לתומכים המושבעים ביותר שלו". ודייוויד דיוק כתב בשבת, בעיצומן של המהומות בשארלוטסוויל: "אנו עומדים לקיים את ההבטחות של דונלד טראמפ מפני שהוא הבטיח להחזיר את ארצנו". (ועם זאת, בעקבות ההכרזה של טראמפ אחרי המהומות, שלפיה צריך לצאת נגד "המשטמה, הדעות הקדומות והאלימות (של) צדדים רבים", יעץ דיוק לטראמפ "להביט במראה" ולהיזכר מי הכניס אותו לבית הלבן).

לטראמפ יש עלי תאנה יהודיים - איוונקה וג'ארד קושנר וכמובן הנכדים. אי אפשר להאשים אותי באנטישמיות, הוא אומר. הרי בתי התגיירה, חתני יהודי ונכדיי יהודים. אבל הוא מחזיק בבית הלבן שני יועצים, סטיב בנון וסטיוון מילר (יהודי), אידיאולוגים של הימין האלטרנטיבי, שמנסים, בדרך כלל בהצלחה, להחזיק את הנשיא בתלם האידיאולוגי הנכון. נראה שההחלטה לא לגנות במפורש את הפרובוקטורים הגזעניים שהתסיסו את המומות בשארלוטסוויל - יצאה מהם.

לטראמפ נוח אפוא בכיס של גזעני ארה"ב, והם אוהבים להחזיק אותו שם. כל יום נוסף שלו בבית הלבן הוא יום שבו גוברת, לדעתם, הלגיטימציה שלהם בציבור האמריקאי. אנחנו מבינים את התלות ההדדית הזו. אבל איך ניתן להסביר את העובדה שלטראמפ שמור מקום גם בכיס של ולדימיר פוטין? מדוע נמנע נשיא ארה"ב מלגנות את רוסיה והנשיא שלה אפילו פעם אחת מתחילת כהונתו למרות הוכחות חותכות, שעליהן חתומות סוכנויות המודיעין האמריקאיות המרכזיות, שלפיהן בחשו גורמים רוסיים במערכת הבחירות בארה"ב ב-2016?

החודש הורה פוטין לגרש 775 דיפלומטים ועובדים אחרים מהשגרירות האמריקאית במוסקבה (במחאה על חקיקה של הקונגרס, ברוב חסין וטו, להחמרת הסנקציות על רוסיה; החקיקה מהווה תגובה על התערבות הרוסים בבחירות). גירוש מספר כה גבוה של דיפלומטיים הוא צעד נדיר בחומרתו. ומה עושה טראמפ? הוא מודה לפוטין על החלטתו לקצץ את הסגל בשגרירות כי זה יאפשר לחסוך בתקציב הסטייט דיפרטמנט. ובמילים אחרות: נשיא רוסיה הנחית סטירה על לחיו של טראמפ; הנסטר הושיט לו את הלחי השניה.

את הסיפור הזה קשה להבין. האם טראמפ נלחץ? האם הוא משמש מטרה לסחיטה? האם הרוסיים יודעים עליו משהו, או אולי על עסקיו הפיננסיים? את הפיתרון לחידה הזו עשוי לספק רק התובע המיוחד שחוקר עתה את מסכת הקשרים בין טראמפ ובכירי הקמפיין שלו לבין גורמים ברוסיה. החקירה הזו תקבע את גורלו של ממשל טראמפ ויש שמנחשים שהכרזותיו הלוחמניות נגד קוריאה הצפונית הם מאמץ לשנות את סדר היום הקדורני מבחינתו, לפחות במדיה.