חופש הביטוי - לא חופש ההסתה

חן מענית, כתב "גלובס", קבע החודש כי הוויכוח של מרצ עם עו"ד יורם שפטל צריך להיעשות בזירה הציבורית. עתירת מרצ לבג"ץ נגד תכנית הרדיו של שפטל, הוא טוען, היא השתקה אנטי-דמוקרטית.

מענית צודק. לשפטל אכן עומדת הזכות לחופש ביטוי. אבל איש לא ביקש לשלול את הזכות הזו ממנו. חופש הביטוי עדיין אינו כולל את הזכות להגיש תוכנית רדיו, ולא ייתכן ששפטל יזכה לפטור גורף מהאיסור על הפצת הסתה.

משמח לגלות את הקלות שבה מענית מוחל בשמנו על הדברים של שפטל, למען חופש הביטוי כמובן. אבל מענית אינו זה שצריך לחיות עם איומים ברצח ושטף תגובות הנאצה אחרי כל תוכנית של שפטל.

מענית לא לבד. גם למנכ"ל "רדיו ללא הפסקה", אור צלקובניק, יש רגישות מופלגת לחופש הביטוי של שפטל, לפחות בכל הנוגע להאשמת השמאל בבגידה. הוא חי פחות בשלום עם ההתבטאות הגסה והמכוערת של שפטל על הרמטכ"ל ודרש ממנו להתנצל.

את תוכניתו של רון קופמן צלקובניק השעה, אחרי שזה כינה את מירי רגב "בורה" ו"טיפשה", ונימק אז את החלטתו באמירה המדהימה ש"שדרני התחנה מחויבים להשתמש בלשון נקייה ולהימנע כליל ממילים וביטויים שיש בהם משום עלבון אישי והסתה כלפי אדם, קבוצה באוכלוסייה או גוף כלשהו. עקרונות אלה תקפים גם בעת מתיחת ביקורת, נוקבת ככל שתהיה, ואינם שוללים כהוא זה את חופש הביטוי הנהוג בתחנה". 

בכל הנוגע לגבולות חופש הביטוי, ב"רדיו ללא הפסקה" מגלים גמישות אולימפית. הגבולות הללו צרים מלהכיל את ההתבטאויות הוולגריות של קופמן או את ההשתלחות של שפטל ברמטכ"ל, אבל הם רחבים להפתיע כשמדובר בחברי הכנסת של מרצ.

בזמן שצלקובניק נחרד ממלים כמו "טיפשה", הוא מגלה סבלנות של קדוש מול ביטויים כמו "הפרצוף המכוער, הטמא, המחליא והמזוהם של הצואה הפרו-פלסטינית בציון. זה השמאל", "גלאון שהייתה דוברת של החמאס בפועל" ו"אילן גילאון [...] סרסור של הג'יהאדו-שהידו-פאשיזם הערבי".

אני יודעת שבימין מאוד אוהבים את הסיפור "מרצ נגד חופש הביטוי", ובכלל מרתק לראות איך כל אלה שעודדו מהיציע איומים בשלילת תקציב על הצגות בעירום או חוגי בית של "שוברים שתיקה", אחוזי חרדה פתאום מחופש הביטוי של שפטל. אבל הבעיה עם שפטל אינה הפה המלוכלך שלו. הבעיה אפילו אינה הסטנדרטים הכפולים של "רדיו ללא הפסקה".

הבעיה היא שמאחורי הטינופת של שפטל חוזרת עמדה קבועה אחת ומסוכנת: השמאל בוגד. זו המשמעות של הדיבורים עלינו כעל משתפי פעולה עם חמאס או כסרסורים של "הג'יהאדו-שהידו-פאשיזם הערבי". לכולם ברור מה דינם של בוגדים, ומי שעדיין לא הבין - מוזמן לקרוא בטוקבקים.

לפעמים נראה כי הדבר המשמעותי היחיד שלמדו בימין מההסתה שקדמה לרצח רבין זה שלא מנומס לשים תמונות של פוליטיקאים בכאפייה או מדי SS. אבל הכאפייה או המדים הנאציים היו רק ביטויים גרפיים נרדפים למשהו אחר, עמוק יותר: רבין בוגד.

אז משמח שלא נעים יותר לאנשים להעלות תמונות פוליטיקאים במדי SS, אבל זה באמת לא משנה כלום אם עדיין לגיטימי לתאר יריבים פוליטיים כבוגדים ומשתפי פעולה עם האויב. שפטל אינו היחיד, אבל הוא בהחלט עשה מזה קריירה.

שפטל אפילו לא טורח להסתיר את הקריאה לרצח. על "שלום עכשיו" הוא אמר "ולמלשינים אל תהי תקווה". הביטוי לקוח מברכת המינים, שמבקשת את חיסולם של אויבי ישראל. היא ממשיכה כך: "וְכָל הַמִּינִים כְּרֶגַע יֹאבֵדוּ, וְכָל אוֹיְבֵי עַמְּךָ מְהֵרָה יִכַּרֵתוּ". לא צריך דוקטורט כדי לראות לאן זה הולך.

אז אולי בימין רוצים שמאל שישב מקופל בשקט מול הסתה לרצח בשם זכותו של שפטל לשפוך רעל בשידור. אני לא מתכוונת לשחק את התפקיד הזה. סיימתי לשתוק.