בועת האשראי - התקווה של המטבעות הדיגיטליים

הכסף כשלעצמו אינו שפע או עושר, הוא רק מייצג ומודד עושר, שפע וערך של מוצרים. הדבר דומה לכרטיס חניה שאדם מקבל כשהוא מחנה את רכבו בחניון ציבורי. הכרטיס אינו המכונית - הוא רק מייצג את המכונית החונה. עד 1971, עם כמה שיבושים בדרך, כלי הרכב (כדימוי למוצרים) - ולא כרטיסי החניה, הם שייצגו את העושר. אם אדם או חברה רצו להגדיל את עושרם, היה עליהם לעבוד קשה ולייצר עוד מאותם כלי רכב. במלים אחרות, ככל שחברה היתה מסוגלת לייצר יותר מוצרים, רמת חייה עלתה. להגדלת הייצור נדרשו עבודה קשה, חדשנות וגם חסכונות להשקעה.

ואולם בשנת 1971 השתנו לפתע כללי המשחק, או כלשון האמרה המפורסמת, "הממזרים שינו את הכללים ולא אמרו" (המיוחסת לספירו אגניו, סגנו של נשיא ארה"ב דאז, ריצ'רד ניקסון, לאחר שהתפוצצה פרשת ווטרגייט). פתאום, במקום לייצר עוד מכוניות (או מוצרים) התחילו בארה"ב לייצר עוד ועוד כרטיסי חניה (ניירות שמייצגים את המוצרים). אומנם עדיין קראו למוצר "כסף" והוא נראה בדיוק כמו הכסף הישן, אלא שהוא היה שונה לגמרי במהותו. הכסף החדש הזה בא בצורה של אשראי והוא נשפך לכלכלה האמריקאית בכמויות גדלות והולכות.

החל מאז, אשראי היה הכסף, והוא יוצר במנותק מהמוצרים שאותם אמור הכסף רק לייצג. מאז ואילך תעשיית האשראי (בנקים וחברות הפיננסים של וול סטריט) התעשרה באורח פלא. בשנות ה-70 החיים בוול סטריט היו קשים למדי, אבל אט-אט, עם הגידול בתעשיית האשראי, המצב השתנה דרמטית.

תעשייה שמייצרת דולרים מהאוויר

ב-1985 הבונוסים של סוף השנה לעובדים בוול סטריט עברו לראשונה את הרף של מיליארד דולר. עד 2008 הבונוסים האלה גדלו ל-35 מיליארד דולר בשנה.

בזמן שתעשיית האשראי ייצרה לעצמה דולרים "מהאוויר" במנגנון המכונה "בנקאות ברזרבה חלקית" או קיבלה את הדולרים ("סכום הבסיס" שממנו מתחילים לייצר כסף) מהבנק המרכזי של ארה"ב (הפדרל רזרב) בעלות הקרובה לאפס, הדברים נותרו כפי שהיו עבור בני מעמד הביניים האמריקאים והם נאלצו לעבוד קשה יותר ויותר עבור כל דולר.

עם הגידול באשראי ובכמות הכסף - שהתרכז סביב תעשיית האשראי והסמוכים על שולחנה, כמו תעשיית ההייטק - התחילו מחירי הנכסים, המניות והנדל"ן הנחשק לטפס מעלה. וכך, שכרו של העובד נהפך לשווה פחות ופחות במונחי נכסים, בעוד שעושרן של האליטות הפיננסיות גדל והלך. ב-1975 היה האלפיון העליון בארה"ב בעלים של 7% מהעושר הלאומי. בתוך כארבעה עשורים שחלפו מאז, השיעור זינק לכ-25% מהעושר הלאומי - רמה שלא נראתה מאז 1928, בשיאה של בועת האשראי הענקית הקודמת. וכך, על כל דולר של הון שצבר משק בית מתשעת העשורים התחתונים של האוכלוסייה במונחי הון מאז 1971, צברה משפחה מהאחוזון העליון כ-500 דולר.

מכונת האשראי גם אפשרה לאמריקאי הממוצע להוציא כסף שמעולם לא הרוויח, כדי לקנות מוצרים שמעולם לא יכול היה להרשות לעצמו. 1975 היתה השנה האחרונה שבה לארה"ב היה עודף במאזן התשלומים המסחרי. מאז הלכו כ-11 טריליון דולר של חוב מודפס על מימון הגירעון המסחרי - רובו לרכישת מוצרי צריכה מסין. כתוצאה מכך, גם התנער מעפר "הדרקון המתעורר" של סין.

ואולם, יחד עם הכסף שהודפס לצורך רכישת טלוויזיות סיניות או מכוניות קוריאניות, נעלמו והלכו גם המשרות בארה"ב. וכך, באופן אירוני, מעמד הביניים האמריקאי נזקק לעוד אשראי, בזמן שתעשיות שלמות נדדו מארה"ב מזרחה ודרומה.

הכסף המדומה מעשיר את השלטון

ככל שנקפו השנים, הכסף נהפך מכסף אמיתי לכסף מדומה (Fake Money), שהיה צורך לייצר ממנו עוד ועוד. ואולם כסף מדומה לא יכול לייצר כלכלה או עושר אמיתיים. הוא יכול רק להעשיר עוד ועוד את את המקורבים למכונת האשראי או לממשל, השולט בכללים לחלוקת הכסף המיוצר. כך הושחת והלך הממשל בוושינגטון.

לשם המחשה, ב-1971 היו בבירת ארה"ב בקושי 200 לוביסטים, שאיש מהם לא היה מחוקק לשעבר ותקציבם הכולל הסתכם בכ-100 מיליון דולר. מאז גדל מספרם של הלוביסטים הרשמיים בוושינגטון לכ-13 אלף איש, והתקציב העומד לרשותם לרכישת תמיכתם של מחוקקים מסתכם כבר בכ-3.5 מיליארד דולר. יותר מ-200 לוביסטים כיום הם מחוקקים לשעבר, ובהם ראשי סנאט וקונגרס לשעבר.

ייצור הכסף לא רק פגע ברוב האוכלוסייה האמריקאית, הוא גם הרס את המנגנונים הבסיסיים בכלכלה - ובראשם מנגנון המחירים, המשמש את השחקנים בהחלטותיהם על הקצאת משאבים. הכסף המדומה משדר לכולם מידע מוטעה, והוא משבש את הערכים הבסיסיים של החברה האנושית. זאת, משום שהוא גורם לאנשים להאמין ש"יש מאין" הוא מציאות אפשרית - ולאורך זמן. עם ריבית אפס נוצרת אשליה כאילו כל האמצעים הכלכליים הם אינסופיים, כך שאפילו מלחמות אינן עוד שאלה כלכלית, בין השאר, אלא רק שורה בפירוט החיובים של "כרטיס האשראי הלאומי".

כך גם נוצרים גלים חוזרים ונשנים של בועות פיננסיות, בזמן שאנשים וחוסכים מן השורה מנסים למצוא דרך להגן על רכושם או "לעשות מכה" גם הם, כמו המנכ"ל או הבנקאי המשתכר סכומים דמיוניים, או כמו בעלי המניות בחברה עם מוצר אזוטרי, שמפסידה 200 מיליון דולר על הכנסה של 150 מיליון דולר ברבעון, ונסחרת לפי שווי של כ-16.5 מיליארד דולר (אלה הם נתוניה של Snap, המפתחת של אפליקציית סנאפצ'ט).

ללא כסף אמיתי, חסכונות אמיתיים, שערי ריבית אמיתיים וממשלות הוגנות - העסקים, המשקיעים והחוסכים הם כתועים במדבר, ההולכים שולל אחרי הפאטה מורגנה התורנית. וכך, מיליוני אנשים עוסקים בהימורים במקום בהשקעה, ב"מספר צופים" במקום בהכנסות, ובתרגילים והימורים פיננסיים כדרך לייצר ערך למניה.

ואולם, כפי שההיסטוריה הוכיחה אינספור פעמים, אחד ועוד אחד הם שניים, אפילו אם זה לוקח קצת זמן. התהליך הזה של הרס עצמי של החברה הקפיטליסטית נמשך כבר עשרות שנים, וב-2008 הוא הגיע לרגע קריטי, או ל"נקודת הפיתול" (Inflection point).

בשנת 2000 עוד ניתן היה לחשב מסלול מחדש בקלות יחסית, אבל ב-2008 המחיר כבר נעשה כבד, ולכן ההנהגה הפיננסית העולמית (בראשות נגידי הבנקים המרכזיים דאז, בן ברננקי בארה"ב ומריו דראגי באירופה) החליטה לרפא את משבר השכרות באמצעות הגדלת מנות האלכוהול. כאילו ניתן לפתור בעיה של התפוצצות בועת אשראי בשוק הנדל"ן האמריקאי על ידי ניפוח בועת אשראי גדולה פי כמה לכל הסקטורים ובכל העולם.

מטבעות דיגיטליים הולכים ומתחזקים

בעוד בועת האשראי ממשיכה להתנפח ולהעלות את המחירים בוול סטריט (וגם את מחירי הדירות בפתח תקוה או בשנחאי) לשיא חדש מדי יום, לצהלת המרוויחים והמקורבים, התוצאות החברתיות כבר מורגשות היטב. מהמקום שאליו הבנקים המרכזיים הובילו את העולם, יש שתי יציאות בלבד: האחת היא דיאטה חריפה או תוכנית גמילה מאשראי בשיטה של "אלכוהוליסטים אנונימיים", שפירושה מיתון חריף וירידה ממשית וקבועה במחירי הנכסים. האפשרות השנייה היא המשך חגיגת האשראי עד להרס המטבע או עד להרס החברה, המוקדם מבין השניים.

ההיסטוריה מלמדת כי אין חברה ללא אמצעי תשלום וחיסכון. בשביתת הבנקים הארוכה שפרצה באירלנד בשנות ה-70, הפכו השטרות שהנפיקו בעלי הפאבים המקומיים לאמצעי תשלום. בגרמניה של 1945 היו סיגריות אמריקאיות מטבע עובר לסוחר.

בשנים הבאות, כשהמציאות הזאת תלך ותתחוור לעוד ועוד אנשים בעולם, האמון הציבורי, המעורער גם כך, במערכות השלטון והבנקים המרכזיים, יידרדר וילך. כל משבר שיצוץ לפתע וכל צעד שיינקט כדי "לייצב את המטבע ואת המצב", רק יחריפו את משבר האמון.

כשיתברר לרבים מה ההבדל בין אשראי לכסף, ומה ההבדל בין כסף שהוא נכס בלתי תלוי לכסף שהוא בסך הכל חוב של מישהו אחר, הפאניקה תגדל. בינתיים, במקביל יתעצמו וילכו מטבעות קריפטוגרפיים כמו הביטקוין, הן מבחינת הבשלות והתשתיות הטכנולוגיות והן מבחינת היקף המשתמשים.

לבסוף תגיע נקודת המפנה, ומערכת מוניטרית חדשה, דיגיטלית, בינלאומית, אנטי-אינפלציונית, מבוזרת, דמוקרטית, מאובטחת, מהירה, זולה ובלתי תלויה בבנקים, תתפוס את מקומה של המערכת המוניטרית הישנה.

זה יקרה בברכתו של הדור הצעיר, שאינו חושש מטכנולוגיות ושאמונתו בממסד פחותה משל דור הוריו. ממש כמו תינוק שבא לעולם, קטן, תמים ובלתי מאיים - עד שיום אחד הכל מתהפך, והוא הופך להיות העולם.

 בועת האשראי האמריקאית מתנפחת

■ הכותב הוא עורך דין, מנהל קרן השקעות במטבעות קריפטוגרפיים ומחבר הספר "A brief history of money".

----------

■ מאמר ראשון בסדרה - הבלוקצ'יין יעשה לבנקים את מה שחולל האינטרנט לדפוס?
■ מאמר שני בסדרה - המהפכה שמטרידה את מנכ"ל הבנק הגדול בארה"ב
■ מאמר שלישי בסדרה - חוכמת האת'ריום - הדור הבא של החוזים החכמים
■ מאמר רביעי בסדרה - האם הביטקוין בדרך להחליף את הזהב?
■ מאמר חמישי בסדרה - הקשר בין החוב של טבע, שר האוצר האמריקאי והביטקוין
■ מאמר שישי בסדרה - מה הוביל את הביטקוין ל-10,000 דולר בתוך פחות מ-9 שנים?
■ מאמר שמיני בסדרה - הטכנולוגיה שעומדת מאחורי הביטקוין רק בתחילת דרכה