נס גדול היה פה?

במבחן ההפגנה השנייה עמדה מחאת פתח-תקווה, שגדלה להיות מחאת רוטשילד, בכבוד. אולי לא ברמת האנרגיות - ההפגנה הראשונה, רק לפני שבוע, כבר חקוקה בזיכרון המפגינים כסוג של נס, או לפחות התעלות רוחנית שקשה יהיה לשחזר - אבל את המבחן החשוב, מבחן הכמות, היא עברה בהצלחה. בשיאה, שטפו המפגינים את שדרות רוטשילד מקצה עד קצה ומילאו את כיכר הבימה. מזג האוויר פינק את הצועדים ברוח קרירה ופריכה, וגם חנוכה לא יכול היה לבוא בזמן טוב יותר; "סורה חושך, הלאה שחור", שרו המפגינים שוב ושוב (ושוב), "סורה מפני האור". לכולם ברוטשילד ברור מי האור, מי החושך ואת מי יש לגרש. מזל שלא ט"ו בשבט. השקדיה פורחת זה אמנם שיר יפה, אבל לא כל-כך מתאים להפגנה.

בתחילת ההפגנה, ברוטשילד 16 מול הבית שבו הוכרזה המדינה, מזמינים את הנואם הראשון לעלות לבמה: "קבלו את האיש שעומד לבדו זקוף מול כל הכוחות החזקים ביותר, האיש שמבקשים להשפיל אותו, האיש שפוגעים במשפחה וטופלים עליו עלילות: קבלו את מ-ני נ-פת-לי".

"מני נפתלי - גיבור לאומי", שרים המפגינים. זמנים משונים מצמיחים גיבורים לא צפויים, אני מבין את זה, ונפתלי אכן עמד מול כמה כוחות, אבל גיבור לאומי? נפתלי משתדל לגדול לתוך התפקיד שגדול עליו בכמה מספרים. לא פעם זה נראה כמו אגו טריפ. "מבחינתי זה ניצחון", הוא מכריז מעל הבמה המאולתרת, "ומנדלבליט - נגיע גם אליך!". "הייתי בהרבה מקומות", הוא אומר, "ואני יכול לומר לכם שנתניהו הרס כל חלקה טובה". עם כל הכבוד, גבר, באיזה מקומות כבר היית?

גם אלדד יניב, האחראי העיקרי לכל מה שקורה פה, ראוי לו שישים כמה אבנים בכיסים, ואולי שתיים גם בנעליים. שלא יתנתק מהאדמה. "עד ינואר, נפיל את נתניהו. שתפו בכל הכוח", הוא צועק את מטבע הלשון המזוהה עמו מהרשתות החברתיות, והקהל (חלקו) עונה כהד - "שתפו בכל הכוח, שתפו בכל הכוח". הם, יחד עם חנה קים (עיתונאית בעבר ואקטיביסטית בהווה) ואחרים, אמנם מנהיגי האירוע, אבל הרוב המכריע של המפגינים, שנמצאים מחוץ למעגל האקטיביסטים הצר, ממש לא רואה בנפתלי וביניב את מנהיגיו. הם לא באו בגללם ולהערכתי לא ילכו אחריהם לכל מקום.

זו "הפגנה של אנשים נחמדים", כמו שהסבירה גברת מבוגרת אחת לרעותה באוטובוס העמוס שלקח אותנו לשדרות רוטשילד, אחרי שצעיר עם מסיכה של חזיר ושלט "מושחתים נמאסתם" פינה לה את מקומו בנימוס. תיאור מדויק. הפגנת זעם זו לא הייתה. בהפגנת הימין הזעירה בפינת רוטשילד והרצל, שמנתה פחות ממניין, היה יותר זעם מבכל האנשים בשדרה. בממשלה מתעקשים להגדיר את ההפגנה כהפגנת שמאל קיצוני, אבל האמינו לבנאדם שהיה כבר במאות הפגנות - זו לא. המארגנים וכמה מהדוברים חוזרים ומתעקשים שזו הפגנה של כל העם, "ימין ושמאל, דתיים וחילונים", כמו שקוראת אחת הנואמות. אבל זה לא. זו הפגנה נגד השחיתות, אמנם, אבל השחיתות פה מזוהה בלעדית עם נתניהו. זו הפגנת מרכז-שמאל קלאסית נגד נתניהו על נושאים שכולם יכולים להסכים עליהם בסך הכל: שחיתות זה רע. אף אחד פה לא בא ללכת מכות.

כשהצעדה מגיעה לכיכר הבימה, מחכה שם כבר במה עם תאורה והגברה והנואמים מחכים לתורם. אלעד שרגא מהתנועה לאיכות השלטון, עוזי ארד ואחרים. אלא שהמשטרה כיבתה את הגנרטור. בהתחלה טוענים שזה ענייני בטיחות, אבל בירור מול המשטרה מעלה שבתנאי ההפגנה כתוב (סעיף 11) שלא תוקם במה עם הגברה ותאורה. זה קצת מעיר את האנרגיות. אנשים מתחילים לצעוק "מדינת משטרה" על השוטרים ששומרים על הגנרטור. מישהו מחבר שיר חדש: "גם בלי הגנרטור, נפיל את הדיקטטור".

"פעם ראשונה שאני רואה דברים כאלה", אומר לי עוזי ארד, "אם הייתה פה יד מכוונת זו חרפה שלא תיאמן. תפקיד המשטרה לעזור, לא לעצור. מה זה צריך להיות?"; "הם יורים לעצמם בראש", אומר אליעד שרגא, "הרי ההפגנה באה לתמוך במשטרה".

המשפט של שרגא גילה לי באחת את האבסורד הכפול שחשתי פה כל הזמן ולא הצלחתי לקרוא לו בשם: זו הפגנת שמאל בעד המשטרה, כבר דבר שלא יעלה על הדעת במדינות אחרת, ומה צועקים בה המפגינים? "מדינת משטרה!". המשטרה מצידה, נתנה להפגנה להתנהל על מי מנוחות והקפידה על נוכחות די מינימלית, בהתחשב בכמות האנשים. השוטרים חסמו את הצירים המקבילים לרוטשילד ואבן גבירול ושמרו על מרחק סביר לאורך כל הערב. גם כשההפגנה "יצאה משליטה", לכאורה ופנתה לחסום את אבן גבירול, המשטרה הייתה שם כדי לחסום עוד שני רחובות, רק לייתר ביטחון. "זה בסדר", שמענו שוטר מתדר את פקודיו, "תנו להם לפרוק".

החשכת הבמה בהבימה פירקה למעשה את ההפגנה. רבים אמנם יצאו לצעוד עד כיכר רבין, אבל הרבה מאוד נטשו, בעיקר המפגינים המבוגרים יותר. אלה לא אנשים שבאו לחפש צרות, שאת זה יעשו הצעירים. אני לא טיפוס קונספירטיבי, אבל יש לי תרגיל מחשבתי: המארגנים הקימו במה בניגוד לסיכום עם המשטרה מתוך אמונה שהתנגשות כזו תרומם את ההפגנה, אבל המשטרה הייתה חכמה יותר - היא התעקשה על כיבוי ההגברה, ובכך הרחיקה למעשה את המפגינים המבוגרים יותר והשלווים יותר, אלה שבאו עם הנכדים ואלה שבאו עם ההורים, וכך יצרה הפגנה אחרת לגמרי, כזו שמזכירה (שלא לומר משחזרת) את סוף קיץ 2011. זה רק מראה, שוב, עד כמה ממושמע וקל לניהול המפגין הישראלי. בטח מהמחנה הזה. עושה מה שאומרים לו, סופג כל מניפולציה.

"נתייצב בשבוע הבא ונכפיל את המספר", זועק נפתלי ברמקול, "מי שלא בא בשבוע הבא - מפחד", אבל בשעה 23:00 על הדקה הוא מודיע על סיום ההפגנה וכולם שרים התקווה. ממש אנרכיסט. תם הטקס וכולם מתפזרים בשקט. במחאה הבאה תהיה גם שנ"צ.