האחרונה לבית פינסק

בערוב דצמבר 1942 התמעטו והלכו ההזמנות בבית המלאכה של לייב שרמן, חייט מדופלם בגטו של פינסק. לחנותו היו שני פתחים. הוא, אשתו מינדל ובתו חיה היו נכנסים מן הצד של הגטו; הלקוחות היו נכנסים מן הצד הארי. רובם היו גרמנים, ממושל העיר, עבור דרך קציני צבא וגמור באחרוני האס-אס. גם מקומיים היו נכנסים מפעם לפעם.

לייב שרמן ידע שהקץ קרב ובא. כישרונות התפירה שלו לא יצילו אותו כשם שלא הצילו את אחיו יוסף בכפר מולדתם, 40 ק"מ משם. הם היו חייטים בחסד עליון. איכרים זקנים עדיין זכרו את יוסף כאשר ביקרתי בכפר 60 שנה אחר כך. אומנם זקני כפרים תמיד מתנדבים להנהן בראשיהם ולהעמיד פנים שהם זוכרים, אבל כאן הם נקבו בשמו מבלי להישאל.

פינסק הייתה עיר ואם בישראל. ב-1937, שליח ארץ ישראלי נדהם לשמוע עברית מצוינת מדוברת ברחובותיה. היא לא הייתה אכסניה טבעית לתרבות ולפוליטיקה. היא עמדה בלב אזור ביצות נידח, שבעיני שאר אירופה היה שקול כנגד הרי החושך. 30 אלף יהודים ויותר התגוררו בה ערב המלחמה, שלושה רבעים של האוכלוסייה. רובם היו עניים מרודים, אבל לייב שרמן לא היה אחד מהם. מחט הלהטוטים שלו העניקה חיים נוחים לו ולמשפחתו.

היא, המחט, האריכה את חייו בערך ב-16 חודשים. באוגוסט 1941, יחידות-המוות הניידות של האס-אס רצחו 11 אלף גברים יהודים, גילאי 16 עד 60. שרמן היה אחד המעטים שהושארו בחיים, כדי להלביש את הכיבוש הנאצי. ידיו היו ממששות את גופו של אלפרד אבנר (Ebner), המשנה למושל פינסק ואדוני הגטו. אבנר נטה לו חיבה, וגמל לו בעין יפה.

ידה של יהודית

בסוף אוקטובר 1942 באה ההוראה מברלין לחסל את 18 אלף דיירי הגטו, זקנים, נשים וטף. היינריך הימלר עצמו חתם על ההוראה. חיסולם, הוא כתב, חשוב אפילו יותר מן התועלת הכלכלית שהם מביאים. יהודי פינסק הצטוו להיאסף בכיכר, כדי להתחיל את דרכם האחרונה.

לייב שרמן עדיין קיווה שהמחט תעמוד לו. הוא, מינדל ובתם הבכורה חיה אומנם הושארו בחיים, מפני שעבדו בבית המלאכה. יהודית בת ה-5 לא יכלה לטעון למעמד יצרני. Herr Ebner, הפציר שרמן במושל הנאצי, הלוא תחוס על ילדתנו הקטנה. אבנר עצמו ניתק את ידה של יהודית מידה של חיה.

שוחה ענקית נחפרה חמישה ק"מ מחוץ לעיר. במשך שלושה ימים הולכו יהודי פינסק אל כפר הנקרא ברוסית "הרצון הטוב", והוצאו להורג בזה אחר זה. זו הייתה נוסחה סטנדרטית במה שקוראים "שואת הקליעים", או "השואה הידנית", שהשתוללה במשך שנה וחצי ויותר במרחב היבשה העצום שבין הים השחור לים הבלטי.

שואת הקליעים התנהלה בקשר עין, אוזן וחוטם בין התליין ובין קורבנותיו. שם לא היה אפשר להטיל על "טכנאי" יחיד להטיל קוביות של Zyklon B דרך פתח בתקרה, לאחר שדלת ברזל אטומה הוגפה על הקורבנות, וקולם לא נשמע עוד.

בדצמבר 1942 הסתיימה שואת הקליעים בהצלחה ניכרת. לבו של העם היהודי נעקר. לשממה הייתה הארץ שממנה באו החסידות והציונות, הרנסנס המופלא של תרבות היידיש ותחיית התרבות העברית, האוטונומיזם היהודי והסוציאליזם המהפכני.

"קח אותה", הם אמרו לברוניסלב

ב-22 בדצמבר 1942, אל בית המלאכה של לייב שרמן נכנס גבר פולני, ששמו היה ברוניסלב ניימוטקו, בלונדי וכחול עיניים. הוא נתקע בפינסק בפרוץ המלחמה. ברוניסלב הציע לשרמן להציל את בתו חיה. הוא אוהב אותה, הוא אמר, ויישא אותה לאישה.

אין קושי לנחש מה חשב לייב שרמן על הקתולי המבקש את יד בתו. הוא, כמו רוב היהודים שסביבו, בא מרקע חסידי. אבל הוא גם זכר את אוקטובר 1920 בכפר מולדתו פלוטניצה. אז, פורעים פולניים, אנשי המיליציה של גנרל באלאחוביץ, פרצו אל ביתו ורצחו את ילדו הפעוט בעריסתו.

קח אותה, אמרו לייב ומינדל לברוניסלב. למחרת חוסל "הגטו הקטן", ו-500 השנה של נוכחות יהודית בפינסק הגיעו אל קיצן. ברוניסלב הסתיר את חיה מעין הנאצים במשך שנה ושמונה חודשים, עד בוא הסובייטים. הוא נשא אותה לאישה. ב-1950 עלו חיה וברוניסלב ארצה עם ילדתם מילה. הוא אימץ את שם משפחתה, ונעשה "ברוך שרמן".

חיה שרמן הוטסה לגרמניה ב-1964 כדי להעיד נגד רוצחי פינסק. אלפרד אבנר, סגן המושל הנאצי, הועמד לדין רק שבע שנים אחר כך. מערב גרמניה של הימים ההם לא התעניינה בפשעי מלחמה. פרקליטיו של הנאצי בן ה-59 שכנעו את התובע, שאבנר לוקה בדמנטיה. משפטו הסתיים אפוא לפני שהתחיל. אחייניתו של אבנר, שהתוודעה אל פשעיו וכתבה עליהם בהרחבה, סיפרה כי הוא חי חיים שקטים ונוחים עד מותו.

ברוך שרמן מת בתל אביב ב-1986. חיה שרמן האריכה 31 שנה אחריו. היא מתה באוגוסט השנה, בגיל 92, שלושה חודשים ופחות לפני יום השנה ה-75 לחיסול פינסק. זיכרון ידה הקטנה של יהודית לא מש ממנה. "אני לעולם אינני מדברת על זה", היא אמרה לי לפני 15 שנה, כאשר התוודעתי אליה בפעם הראשונה (אף כי הייתה בת דודתה של סבתי).

היא הייתה עדת הראייה האחרונה לחורבן פינסק. הזיכרון דוהה והולך. ממשלת בלארוס, שפינסק נמצאת בתחומיה, כרתה זה לא כבר את העצים שהקיפו את אנדרטת הזיכרון בכפר הרצון הטוב. השטח נחוץ לנחיתות חירום של מטוסים קלים, היא הסבירה באקט יחידאי של רצון טוב.

בראיון קצר עם חיה שרמן, שערך נכדה אריק דרורי, אפשר לצפות ביוטיוב, https://tinyurl.com/chaya-sherman