קולנוע | ספילברג מאמין בעיתונות, והבמאי היווני שכדאי להכיר

"העיתון"

אין כנראה עדות טובה יותר למותו הקרב והולך של הפרינט מאשר ההומאז'ים שעושה לו הוליווד, רגע לפני שיורד המסך. והנה, אחרי שהעניקה את האוסקר ל"ספוטלייט" ב-2015, נוחת בארץ בסוף השבוע הקרוב סרט נוסף המהלל את העיתונות הכתובה, "העיתון", והפעם בחסות הבמאי הגדול סטיבן ספילברג.

בעוד ש"ספוטלייט" נדרש לתחקירני "הבוסטון גלוב" ופרשות הכנסייה, "העיתון" חוזר אל חשיפת מסמכי הפנטגון ב-1971 על-ידי "הוושינגטון פוסט", וצולל אל הימים מורטי העצבים שעברו על אנשי המערכת, בראשם המו"לית קת'י גרהאם ( מריל סטריפ ) והעורך בן ברדלי ( טום הנקס ), שעמדו בפני התנגדות מאסיבית וכוחנית של הבית הלבן וניקסון בראשו.

אתגר לא פשוט עמד בפני ספילברג וצמד התסריטאים שלו, ליזה האנה וג'וש סינגר - הם ביקשו ליצור דרמה מהודקת וסוחפת סביב אירוע שאת תוצאותיו והשלכותיו כולנו מכירים. כך שבזמן שההיסטוריה היא הספוילר האולטימטיבי, "העיתון" מנסה לעקוף את המכשול ולתפוס את תשומת הלב שלנו בזכות עשייה קולנועית משובחת והופעות משחק מצוינות, וליצוק לסיפור הידוע משמעויות רלוונטיות במיוחד - כמו אמירה על כוחה של התקשורת מול נשיא מפוקפק, ובעיקר מעמד האישה המשתקף דרך דמותה של גרהאם.

הדברים האלו אכן הופכים את הסרט, שנחשב שחקן מרכזי במירוץ לאוסקר הנוכחי, למהנה ומעורר מחשבה, אבל גם לכזה שלא פעם ולא פעמיים נוטה לדידקטיות; עם מספר דיאלוגים וסיטואציות שנראה שהושתלו בכוח כדי להגיד "שימו לב! אנחנו מדברים על כאן ועכשיו!". מה שחושף את הסרט ככזה שבעיקר רוצה להיות יצירה "חשובה" ולהעביר מסרים ליברליים.

ועדיין, על אף המעידות התסריטאיות האלו, אפשר לסמוך על ספילברג , הבמאי, בעיניים עצומות. זה בהחלט לא אחד מסרטיו הגדולים, אבל אין ספק שהוא עובד כדרמה עשויה היטב שיצאה תחת ידיהם של יוצרים חכמים.

 להרוג אייל קדוש / צילום באדיבות קולנוע לב

"להרוג אייל קדוש"

את המגמה הקצת משונה הזאת אפשר אולי להגדיר "בחזרה למקורות": לפני כמה חודשים הגיע לבתי הקולנוע הסרט "אמא!", פרשנות אניגמטית ופרועה למדי לסיפורי בראשית. גם שובר הקופות מהקיץ, "כוכב הקופים: המלחמה", לקח השראה מספר שמות והחליף את ים סוף במפולת שלגים. בסוף החודש יגיע לבתי הקולנוע בארץ "קרא לי בשמך", דרמת התבגרות גאה שיש בה יותר מרפרנס אחד לפרי עץ הדעת. וכעת מצטרף אליה "להרוג אייל קדוש", הפקה בריטית-יוונית-אמריקאית, שמגיעה לארץ לאחר שסחפה את פסטיבל קאן האחרון, שם עוטרה - ובצדק רב - בפרס התסריט הטוב ביותר. האייל הקדוש משם הסרט לוקח אוטומטית לסיפור עקדת יצחק, ולשם בדיוק מכוון הבמאי יורגוס לנתימוס. כמו אברהם שעמד בפני הדילמה האיומה שהעמיד בפניו אלוהים, כך גם גיבור הסרט, סטיבן (קולין פארל), מנתח מבריק שחי בבית מפואר עם אשתו רופאת העיניים (ניקול קידמן) ושני ילדיו. "להרוג אייל קדוש" לא חושף את הקלפים שלו במהרה, וכאילו טווה את הקורים סביב צופיו לאט ובסובלנות. כאשר מתברר היקף האימה שאליה נקלע גיבורנו כבר מאוחר מדי לברוח.

"להרוג אייל קדוש" הוא מסוג הסרטים שיפצלו את הקהל למחנות קיצון - אלו שיחזיקו ממנו אחד מהסרטים המטלטלים והמהפנטים ביותר של הזמן האחרון, לעומת אלו שיפתחו רתיעה מההומור המקאברי שלו, ולשבירת הריאליזם שמגיעה מהמקום הכי פחות צפוי. הצילום, שמושפע מאוד מהקולנוע של קובריק ("עיניים עצומות לרווחה", "הניצוץ") והליווי המוזיקלי שנכנס מתחת לעור, מייצרים חוויות צפייה מאוד לא פשוטה, אבל גם כזו שקשה לשכוח.

לאלו שכבר נחשפו בעבר לקולנוע של לנתימוס, שזהו סרטו השישי אך הראשון שיוצא להקרנות מסחריות בישראל, דברים האלו אינם בגדר הפתעה. ב-2009 החזיר לנתימוס את הקולנוע היווני למפה עם "שיני כלב", שהיה באותה שנה לאחד המועמדים המפתיעים ביותר של קטגוריית סרט הטוב ביותר בשפה זרה באוסקר. מאותו הרגע הפכה התוצרת הקולנועית של יוון למצרך מבוקש בכל פסטיבלי העולם, ויוצריה הצעירים שעשו סרטים יוצאי דופן על רקע המשבר הכלכלי, זכו לכינוי משלהם: "הגל המוזר החדש".

ב-2015 עלה לנתימוס ליגה וביים את "הלובסטר", קומדיה דיסטופית מבריקה ועוכרת שלווה בכיכובם של קולין פארל ורייצ'ל וויז. הוא זכה על כך בפרס חבר השופטים של פסטיבל קאן, ונכנס בפעם השנייה לשערי האוסקר המוזהבים, הפעם כמועמד לפרס התסריט המקורי הטוב ביותר.

"להרוג אייל קדוש" אולי איננו מבריק כמו "הלובסטר" או בועט כמו "שיני כלב", אבל הוא בכל זאת יצירה חד-פעמית ונדירה של אחד הבמאים המרתקים ביותר שפועלים כיום. הוא אווירתי ומטריד, לא עושה חיים קלים לצופים, ושובר טאבויים על ימין ועל שמאל. אך אלו לא באים על חשבון עשייה קולנועית מרהיבה, וכמה וכמה נקודות מעניינות למחשבה הרבה אחרי שהסרט נגמר.