טלוויזיה | "אל צ'אפו", הסדרה שלא עושה הנחות לברוני הסמים

את מערכת היחסים הווירטואלית שמתקיימת בין האנשים הנורמטיביים ובין עבריינים ופורעי חוק, אפשר להגדיר "שונאים, סיפור אהבה", על-פי הרומן היידישאי של בשביס זינגר. ואולי בעצם רק סיפור הערצה, בלי שונאים, כי למרות כל הרציחות והסמים והפשע וכל הרוע הזה שנוזל מן הוורידים, עבריינים, והגדולים שבהם בוודאי, הפכו למושאי הערצה בתרבות הפופולרית. לא צריך להרחיק עד ויטו ומייקל קורליאונה וההצעות שאי אפשר לסרב להן, שכל ילד יודע לצטט, וגם לא עד טוני מונטנה, טוני סופראנו או הבורר ברוך אסולין.

ההערצה הזאת מתקיימת מדי יום ביומו במדורי הפלילים, ועל שערי העיתונים ובתוכניות הטלוויזיה שחוגגים ראיון עם "עבריין בכיר", כאילו היה זה זוכה פרס נובל. וגם אם מובא תחקיר, הרי שהפורנו-פשע המציצני שבו, הוא שלוכד את הדמיון יותר מכל אקט ביקורתי, מוקיע ומתריס; כי מי לא היה רוצה להיות אדם חסר גבולות ומעצורים? יצרי וקדמוני במאת האחוזים, ושיזדיינו כולם. פנטזיה פרוידיאנית לערוג אליה, ולא במקרה האלגוריתם הכול-יכול של נטפליקס, מגיש ממנה מנות גדושות.

גולת הכותרת היא כמובן "נרקוס", שעונתה הראשונה עלתה ב-2015 והשלישית בספטמבר האחרון. נרקוס העניקה את המענה המושלם לאותה הערצה - לכסף, לכוח, לנשים ולאסתטיקה של האימה. בשתי עונותיה הראשונות היא התגלמה בדמותו המיתית של פבלו אסקובר, שלא הוגש לצופה כעבריין ואפילו לא ככוכב קולנוע, אלא כחצי-אל שבכלל שאף להיות נשיא קולומביה ולהביא מזור לעמו, אבל הוקע ונאלץ להפוך למי שהפך. טרגדיה אלוהית שכמו נלקחה מספרי המיתולוגיה, ובגילומו המהפנט של ואגנר מורה הברזילאי.

בעונתה השלישית "נרקוס" צללה אל קורות הקרטל המתחרה מקאלי, וגם במקרה שלו המשיכה בקו המהלל - את תשלומי השחיתות העצומים, את המוח הפיננסי החריף של ברוניה, הג'נטלמניות והמנהיגות השקולה (של חלקם). ואפילו שהקרטלים הללו הוכנעו (זמנית), אני מנחש שאף צופה לא סיים עונה, או פרק, של נרקוס בתחושה של שנאה עזה - לא כלפי חילברטו רודריגז מקאלי ובטח שלא כלפי אסקובר. אפילו ארגון הגרילה "לוס פפס", שהתפרסם בפורנו-גופות מטיל האימה שלו, קיבל אצטלה של ארגון צבאי לגיטימי עם אידיאולוגיה סדורה ושיקול דעת. ואיזה גבר זה דון ברנה!

אחרי שסיימה להסניף את קולומביה, בעונה הרביעית שלה "נרקוס" אמורה להצפין למלחמות הסמים של מקסיקו. אבל עד שהיא תעשה את זה, ותגרום לצופיה להפוך לגרופיס גם של ברוני הסמים הללו, שווה לתפוס גם כן בנטפליקס את "אל צ'אפו", שמגוללת את סיפורו של ראש קרטל סינלואה חואקין גוזמן לוארה (שכלוא כיום בארצות הברית וממתין למשפט), ושעונתה השנייה עלתה לאוויר בחודש שעבר. שווה לעשות את זה, לא כי מדובר בסדרה טובה יותר או פחות מ"נרקוס", אלא בעיקר משום שמדובר בסדרה מאוד שונה בטמפרמנט שלה, עם רוח גבית אל הפן הריאליסטי. כזאת שמנטרלת עד כמה שרק ניתן את הממד המעריץ, המאדיר והגדול מהחיים של ברון הסמים, לטובת תמונה הרבה יותר ארצית, קשוחה ובגובה העיניים של המציאות המטורפת שברוני הסמים הללו כפו על חבלי הארץ שבהם הם שולטים. זה לא שאין בה את שיכרון הכוח ואת הכריזמה הממגנטת של אותם גאונים אפלים - וגם המשחק של מרקו דה לה או המקסיקני מצוין - אבל אלה אינם חזות הכול, וזה הבדל גדול.

אל צ'אפו מביאה את סיפורו הבלתי ייאמן של גוזמן, ועלילתית יש שם הכול: מהחקלאי שמרד באביו; ממבריח זוטר שהימר על הקופה כולה; מפטרון שהפך לפטרון הפטרונים; וכל זה אגב כשנלכד על-ידי הרשויות, וגם ברח מהכלא - וחוזר חלילה. אלא שלא כמו "נרקוס", היא עושה זאת מנקודת המבט של אנשי השטח, ולא של הרשות האמריקאית למלחמה בסמים או נשיאים למיניהם (הם שם כולם, נוכחים, אבל לא מובילים את הסיפור).

בעונה הראשונה שלה, חלק מהפרקים (בעיקר האחרונים) היו לצפיית סבל של ממש. בלי הפאן של נרקוס, שדאגה תמיד לנענע איזה עכוז או להפגיז עם איזה נתון מסחרר, כשהיה קשה - אבל עם הרבה יותר אמת וכוונה.

בעונה השנייה, שעוסקת בביסוסה מחדש של אימפריית אל צ'אפו לאחר שברח מהכלא, היא מבודדת את האגו הנפוליאוני הפגוע שלו, ומשם אל המלחמה המטורפת וחסרת כל המעצורים בין הקרטלים. גברים, נשים, ילדים - כולם על הכוונת ובלי שום גבולות. רוע נטו ואל תצפו לקתרזיס הוליוודי. כאן לא "נרקוס".