דעה: חוק המרכולים הוא ניצחון פירוס של הציבור החרדי

נתחיל מהסוף: מוטב היה שחוק המרכולים לא היה בא לעולם. זהו חוק רע. טוב היה לו החוק הנוכחי, שמעניק סמכות לרשויות המקומיות - כל אחת בתחומה ובהתאם להרכב האוכלוסייה שלה - לקבוע אם ייפתחו עסקים בשבת, היה נשאר על כנו בלי להעניק לשר הפנים את הסמכות לבטלה. החוק מבטא את האוטונומיה של השלטון המקומי כנדבך חיוני במדינה דמוקרטית-ליברלית. הוא מאפשר לכל קהילה וקהילה לקבוע בעצמה את צביונה ואת אורחות חייה וזאת לאור ההכרה בשונות בחברה הישראלית המורכבת משבטים-שבטים.

בחקיקת חוק המרכולים השר אריה דרעי (ש"ס) והמפלגות החרדיות הלכו צעד אחד רחוק מדי. הם ניצלו סיטואציה פוליטית מסויימת ועמדת מיקוח זמנית כדי לכפות נורמות התנהגות על הרוב החילוני. הם נתנו בכך רישיון מוסרי למפלגות אחרות לנהוג כמותם ולנצל סיטואציה של רוב לא גדול לכפיית חקיקה בלתי נוחה לחרדים. מה יאמרו אז החרדים? הם יוכלו לבוא בטענות רק אל עצמם.

כדאי לזכור את חלוקת הכוחות בחברה הישראלית. רוב הציבור עדיין איננו חרדי וגם לא דתי. הפיכת היוצרות וכפיית נורמות בידי המיעוט על הרוב היא מהלך אנטי דמוקרטי. יתר על כן, הכרעה ברורה וחד משמעית בחברה מפוצלת מביאה לכך שנוצר צד מפסיד שעולם ערכיו נפגע באופן משמעותי. מכאן שהכרעה כזו עלולה להוביל קבוצות מסוימות לתחושות ניכור כלפי המערכת הפוליטית ולדפוסים של דה-לגיטימציה כלפי המערכת.

החברה הישראלית היא חברה הטרוגנית המתגבשת לאיטה. כחברה בהתהוות חלה חובה מיוחדת על מנהיגי הציבור לנהוג באחריות ובזהירות כדי למנוע קרע פנימי, ולנסות להגיע להסכמה חברתית רחבה בסוגיות שבמחלוקת, במיוחד בנושאי זהות ותרבות. כל זאת תחת עקרון העל של כבוד הדדי ומתוך הבנה שבסוגיות ובסקטורים מסוימים יש ליצור הפרדה ואוטונומיה על מנת שתהיה יציבות. זה נכון במיוחד למנהיגי קבוצות קטנות בחברה. איש לא דורש מהן לוותר על צביונן המיוחד, אלא לכבד את הרוב ולפעול לפי הכלל של "חיה ותן לחיות".

מנהיגי הציבור החרדי אמנם אינם יכולים ואינם חייבים לקבל את הפרשנות החילונית לשבת, אך טוב היו עושים לו היה מקבלים אותה כמציאות שאין להיאבק בה. החרדים שוגים פעם אחר פעם לא רק בתרגום של כוחם הקואליציוני, אלא גם בפירוש לא נכון של התנהלות הציבור החילוני. העובדה שהציבור החילוני מבליג על חקיקה דתית כופה אין פירושה שהוא מקבל אותה בהכנעה. טיפה ועוד טיפה ובסוף הזעם יתפרץ, ואז החרדים והמפלגות הדתיות יהיו אלה שישלמו את המחיר.

השבת היא אחת התרומות הגדולות של היהדות לציוויליזציה האנושית. בצד מנוחת נפש איכותית ואמתית וקדושת השבת, קיימת גם תפיסה שיום של קודש הוא גם יום של עונג ("וקראת לשבת ענג לקדוש יהוה מכובד"). חלק לא מבוטל בעם רואה בבילוי של שבת עם המשפחה והחברים בשפת הים, במגרש הכדורגל או במסעדה, צורה לגיטימית של עונג שבת ויישום עיקרון המנוחה. יש להבטיח שמצב זה יישמר ושהסדרת הנושאים בתחום השבת יוותר במישור המקומי, תוך פתיחות לשינויים הנובעים מן ההתפתחויות הדמוגרפיות, החברתיות, הפוליטיות והתרבותיות.

■ הכותבת שותפה בפירמת לוצאטו את לוצאטו.