כשהאמת נופלת קורבן לפוליטיקה

לפני שנה הטילה עיריית חיפה פצצת אטום ללב הדיון הציבורי. יותר מדויק - חמש פצצות אטום. במסיבת עיתונאים דרמטית בישר ראש העיר, יונה יהב, על דוח מסמר שיער שהגישו לו מדענים בכירים: פגיעה באנייה שהובילה אמוניה למכל של "חיפה כימיקלים", נכתב בו, תהווה סכנת מוות ל-600 אלף אזרחים; יושבי הטכניון ואוניברסיטת חיפה ימותו כולם; "אני מזהיר", אמר יהב, "זה האסון הבא".

הדוח החד-משמעי עשה את העבודה. לאחר שנים של מחאות עקרות, ציווה בית המשפט לסגור את מיכל האמוניה - ובספטמבר האחרון זה גם קרה.

בשטף האירועים חמקו מתחת לרדאר עובדות מדהימות. למשל, שחלק מהחתומים על הדוח לא האמינו במה שנכתב בו. "חתמתי בידיעה שהמספר (600 אלף נפגעים - א"ר) מוגזם", אמר לי אחד מהם, "...מפני ש-5,000 לא עושה אפקט... זה דוח שאחת ממטרותיו לעורר הדים... אתה לא יכול לעשות שום דבר אם אתה לא יחצ"ן". פרופסור אחר גיחך על האמירה שנלוותה לדוח כאילו האסון הצפוי שקול לחמש פצצות אטום, והסביר: "זה היה יותר בשביל הדיון הציבורי".

הדבר הייחודי באירוע הזה, מעבר לכך שהשקרים שהרעילו את הדיון הציבורי הגיעו מצמרת האקדמיה ולא מיחצ"ן נטול עכבות, הוא המניע הטהור של העומדים מאחוריהם: הצלת חיים והבסת שקרים אחרים. שקרים ששירתו אינטרסים עסקיים וכלכליים.

עד לדוח הפרופסורים, סיפרו לנו שנים כי מכל האמוניה הוא תשתית לאומית חיונית, מתקן אסטרטגי למשק. במציאות המשק נזקק למעט מאוד אמוניה, והכמויות האדירות שיובאו הנה היו חיוניות בעיקר לרווחים של אריה גנגר וג'ולס טראמפ, ולהכנסות המדינה מייצוא. הפרופסרים, שסבורים בתום לב כי מערך האמוניה מסוכן, הגיעו למסקנה שהסכנה לא תטופל ללא הגזמות גם מצד הציבור.

פרשת האמוניה מדגימה את האבולוציה המטרידה של התופעה הכה מדוברת של השנים האחרונות - ה"פייק ניוז": שקרים שמופרחים בשיח הציבורי בשירות אינטרסים פוליטיים, אידיאולוגיים וכלכליים אינם עוד נחלתם הבלעדית של פוליטיקאים ציניים ובעלי הון - אלא מכשיר שגם אלו שנאבקים בהם חשים שהם חייבים להשתמש בו.

בשבועות האחרונים, למשל, נפוצה האמירה, שלפיה גירוש הזרים לרואנדה ולאוגנדה כמוהו כ"שליחת אנשים אל מותם". ראיות מוצקות לא הובאו. מנגד, עיון באתר סוכנות הפליטים של האו"ם מגלה כי זו מרעיפה שבחים על רואנדה, שאימצה מדיניות "מהמתקדמות בעולם" ביחס לפליטים, ומאפשרת להם חופש תנועה וזכות לעבוד. מילים חמות ניתן למצוא שם גם על אוגנדה.

השרה איילת שקד התלוננה לפיכך בצדק מסוים על "פייק קמפיין" שמנוהל כאן, אולם התבוננות ישרה בכלל העובדות מגלה כי זוהי תגובת נגד מנופחת לדיס-אינפורמציה שיטתית שמפיצה הממשלה בה מכהנת שקד. רק בשבוע שעבר טען שר הפנים אריה דרעי שלכל המסתננים יש רשיון עבודה (לרובם אין), ושבג"ץ אישר שאוגנדה ורואנדה בטוחות (בג"ץ לא קבע דבר לגבי המצב באוגנדה).

טענת הממשלה המרכזית, כאילו יגורש רק מי שנבדק ונמצא כי אינו פליט אלא מסתנן עבודה, נכונה אולי ברמה הטכנית - אבל הנתונים מראים כי בעולם המפותח מאושרות רוב הבקשות של אריתראים וסודאנים, ואילו אצלנו מדובר בפרומיל - פער שאומר הכול על ה"בדיקות" שמבצעת ישראל, פער שעליו שקד ודרעי מעדיפים שלא לדבר.

אפשר להבין לליבם של פעילים חברתיים ואקדמאים שמחליטים לשבור את הכלים ולזנוח את המחויבות לשיח נאמן לעובדות כדי להשפיע על המציאות. בפרשת האמוניה לכאורה הוכחה צדקתם. אלא שבטווח הארוך מדובר במגמה מזיקה ומסוכנת, שמורידה את רמת האמון שהציבור רוחש כלפיהם לזו שהוא רוחש לפוליטיקאים, תאגידים ובעלי הון, ומייצרת תחושה - לא בלי הצדקה - שממילא "כולם משקרים". אווירה כזו לא תסייע לקידום מאבקים צודקים ושיח של אמת.

■ הכותב הוא עיתונאי ב"המקור" של ערוץ 10.