אל תקראו את הכתבה הזאת בזמן העבודה

פרטיות בעידן הדיגיטלי היא דבר יחסי. כולנו מעלים תמונות לרשת, מאפשרים לאפליקציות לגשת למיקום שלנו, מצלמים מסך משיחות אישיות והרשימה נמשכת, תוך כדי שאנחנו מספקים למפרסמים שונים מידע יקר ערך בחינם. אפילו במציאות הזו, יש דברים שאנחנו עדיין מעדיפים לשמור לעצמנו. בעוד שכבר די ידוע שמומלץ לשמור על הפרופילים שלנו ברשתות החברתיות ייצוגיים יחסית, כי הם חשופים גם למעסיקים שלנו, בהווה ובעתיד, ספק אם מישהו ישמח לספק לבוס שלו נתונים על המיקום שלו מחוץ לשעות העבודה, או לשלוח לו סלפי בכל עשר דקות בזמן שהוא עובד. אבל נראה שעם הזמן, גם הגבולות האלה הולכים ומיטשטשים.

אמזון רשמה לאחרונה שני פטנטים על צמיד שיעקוב אחר מיקום הידיים של עובדי מחסן. בפטנט אחד הצמיד יפלוט פעימות סאונד על קולי שיקלטו מתמרים שנמצאים ליד ארגזי המלאי, ובפטנט השני הטכנולוגיה מבוססת על תדרי רדיו. הפטנטים הציתו דיון על פרטיות, זכויות עובדים, והחשש מהניסיון להתייחס לאנשים כאל מכונות. הצמיד של אמזון ירטוט כדי לכוון את ידי העובד בחזרה לארגז הנכון אם טעה, ולפי החברה, המטרה היא לגרום לעבודה מהירה ויעילה יותר.

עדיין לא ברור בשלב זה אם אמזון מתכננת לייצר את מכשיר המעקב עבור עובדיה או בכלל, אך החברה ידועה בהתנסויות פנימיות בטכנולוגיות חדשות לפני שהיא מוכרת אותן. אמזון ידועה גם כמקום עבודה נוקשה ואף מתעמר. עובדים לשעבר ועובדים בהווה אמרו ל"ניו יורק טיימס" כי החברה כבר השתמשה בטכנולוגיית מעקב דומה במחסנים שלה, ושלא יופתעו אם הפטנט יהפוך לפרקטיקה. העובדים שמקבלים שכר נמוך, עובדים לצד אלפי רובוטים ומבצעים משימות אריזה במהירות המירבית בניסיון לעמוד ביעדים שהמחשבים מציבים להם.

מקס קרופורד, עובד לשעבר במחסן אמזון בבריטניה, אמר ל"טיימס" כי היה עליהם לעבד פרטי הזמנות תוך שניות, ומי שלא עמד ביעדים - פוטר. לדבריו, לא היה לו זמן אפילו ללכת לשירותים, ויום אחד אף התמוטט מסחרחורת. "אחרי שנה הרגשתי שהפכתי לגרסה של אחד הרובוטים שעבדתי איתם", אמר. הוא הודה שהצמידים יוכלו לחסוך זמן עבודה, אך הביע חשש מהיחס שיספגו עובדים אם ידיהם יימצאו במקום הלא נכון בזמן הלא נכון. "הם רוצים להפוך אנשים למכונות עד שרובוטים יוכלו לעשות את העבודות האלה". ב-2016 תחקיר של ה-BBC מצא שעובדים שעשו משלוחים עבור אמזון דיווחו כי כדי לעמוד ביעדי המשלוחים הדוחקים של אפליקציית הלוגיסטיקה, הם נאלצו לעשות צרכים בתוך שקיות ברכב, להפריז במהירות בכביש והגיעו אפילו למצב של הירדמות על ההגה. אמזון לא לבד בניסיון להשתמש באמצעים טכנולוגיים מתוחכמים כדי לנטר אחרי העובדים שלה.

מה קרה ליחסי האמון?

חברות רבות בשוק משתמשות בטכנולוגיות יצירתיות ופולשניות יותר ופחות כדי לפקח על אפקטיביות העובדים שלהם, ולאסוף עליהם נתונים. בעוד שהצמידים של אמזון ככל הנראה מוגבלים לשטח המחסן ולשעות העבודה, יש חברות שלא עוצרות שם. ב-2015 מירנה אריאס מקליפורניה תבעה את מעסיקה לשעבר Intermex Wire Transfers לאחר שפוטרה לכאורה אחרי שהסירה אפליקציית GPS בשם Xora שניטרה את מיקומה כל הזמן, כולל בסופי שבוע ובאמצע הלילה. הבוס שלה אף הודה בכך שהוא עוקב אחריה מחוץ לשעות העבודה והתרברב בכך שהוא יודע מה מהירות הנהיגה שלה. הצדדים הגיעו לבסוף לפשרה מחוץ לכותלי בית המשפט.

בשנה שעברה נערך סקר בארה"ב במימון TSheets, המציעה אפליקציות ניטור זמן לחברות, שמצא שכמעט שליש מהמשיבים נמצאים תחת מעקב GPS מצד המעסיק. 15% אמרו שזה קורה במשך 24 שעות ביממה. יותר מ-22% אמרו שלא נאמר להם שיעקבו אחריהם כשהחלו לעבוד. האפליקציות של טישיטס מדווחות על מיקום כל עובד לממונים עליו בכל 5-10 דקות. החברה טוענת כי תוכנת המעקב אחרי המיקום נכבית באופן אוטומטי כשעובד חותם יציאה בסוף היום, אבל אם הוא שוכח, היא תמשיך לשלוח את מיקומו של הסלולרי למעסיק.

בסין, אפליקציית דינג דינג של עליבאבא לעסקים פופולרית במיוחד, והורדה כבר מעל 118 מיליון פעמים. בעוד שהאפליקציה מציעה תכונות רבות שמפשטות את ההתנהלות בעבודה, כמו התכתבות בין עובדים, שיחות ועידה בווידאו ועוד, אחד הכלים המדאיגים יותר בה הוא דיווח הנוכחות, בכניסה וביציאה מהעבודה שנעשה, שוב, באמצעות ה-GPS שבסלולרי. לפי דיווחים, מעסיקים מסוימים אף דורשים מעובדים שביקשו להיעדר כדי לראות רופא לשלוח את המיקום כדי להוכיח שהם שם. גם אם יצאו לפגישות מחוץ למשרד הקשורות לעבודה, יידרשו לשלוח מיקום כדי שההיעדרות לא תופחת מהמשכורת. מה קרה ליחסי האמון, וכמה באמת היינו רוצים שהממונה עלינו ידע שאנחנו כרגע בהמתנה לבדיקת קולונוסקופיה או למומחה פוריות?

וזה הולך ונהיה מטריד יותר. הכלי WorkSmart של חברת Crossover למשל, מיועד בעיקר לעובדים מהבית. הוא מנטר פעילות מקלדת, שימוש בתוכנות, מצלם מסך ואף תמונות של העובד ממצלמת אינטרנט כדי לייצר דו"ח בכל עשר דקות. קראתם נכון, הבוס שלכם יצלם אתכם בכל עשר דקות כדי לוודא שאתם עובדים. בסוף היום וורקסמארט יציג תקציר שמראה איך העברת את היום. לפי אתר החברה, בתוכנה משתמשות מעל 1,500 חברות ביותר מ-80 מדינות. החברה מרגיעה שבמקרה של הפסקה או צורך לבדוק אינפורמציה אישית, אפשר להשהות את וורקסמארט ושהיא טובה לשני הצדדים כי היא מבטיחה גם למנהל וגם לעובד שהעובד יקבל תשלום עבור הזמן שבו עבד.

הרשימה נמשכת, מתוכנה שמפקחת על שיחות בצ'טים הקשורים לעבודה כדי למנוע הטרדות מיניות, אפליה והתנהגות לא נאותה, דרך מוצר שמודד באיזה אזור במשרד אנשים מדברים בצורה הכי טבעית, אלגוריתם ללמידת מכונה שמנתח תשובות לסקרי שביעות רצון של העובדים כדי להבין מה הם מרגישים באמת, תוכנה שלומדת את התנהגות העובד כדי להתריע מפני חריגות למען ביטחון החברה, ואפליקציה שמקליטה את כל הפעולות שנעשו בסלולרי של העבודה (כולל צילום תמונות, היסטוריית GPS ושיחות בפייסבוק מסנג'ר). חברת Three Square Market מוויסקונסין אפילו הציעה לעובדים להשתיל מיקרו-שבבים מתחת לעורם כדי לפתוח דלתות, להתחבר למחשבים ואפילו לשלם באמצעותם. לדברי החברה, אין מעקב GPS והשבבים לא משמשים לניטור. 50 מתוך 80 עובדי החברה הסכימו.

המעקב ואיסוף הנתונים מגיע גם מכיוונים פחות צפויים, כמו צמידי כושר, שחברות שונות מציעות לעובדיהם במחיר נמוך או בחינם כחלק מתוכנית אורח חיים בריא. מיליוני עובדים בעולם הסכימו לענוד אותם, כשחלקם גם מעלים את הנתונים לאתר החברה לשם השוואת הנתונים שלהם לעובדים אחרים, והשתתפות באתגרים ותחרויות. אין ספק, מטרה טובה, אבל האם אנחנו באמת רוצים שהמעסיקים שלנו ייאספו מידע על התנועות, השינה והמדדים שלנו? גם מניעת הטרדות מיניות ובדיקה שהעובדים מרגישים טוב זה חשוב - אבל האם זה שווה את מחיר הפולשנות?

"הייתי מרגיש צביטה בבטן"

פרופ' יצחק הרפז, נשיא המכללה האקדמית עמק יזרעאל, מומחה בניהול משאבי אנוש ויחסי עבודה, מודאג מהמגמה הזו. ב-2010 הוא חקר ארגונים בישראל שבולשים אחרי עובדיהם, ואסף נתונים על 372 ארגונים שמבצעים פיקוח אלקטרוני באמצעות אתר אולג'ובס. "גילינו ש-44% מהמעסיקים בישראל שניטרו את הדוא"ל בעבודה הודיעו על כך לעובדים, לעומת 86% בארה"ב. עסקים שנכנסו לקבצי מחשב הודיעו לעובדים ב-82% מהמקרים בארה"ב, ובישראל ב-47% מהמקרים. אני מעריך שהמצב לא השתנה בהרבה אם בכלל מתקופת המחקר, בהכירי את התחום, את החברה הישראלית והפרצות בחוק. אנחנו לא דואגים לזכויות הפרט כראוי", אמר. "אני מכיר מקרה מהארץ שמנכ"ל ארגון שם מצלמה בשירותי הגברים כי מישהו כתב עליו כתובות נאצה. אורוול זה כאן. באיזה סוג של ארגונים אנחנו רוצים לעבוד? אני הייתי מרגיש צביטה בבטן אם הייתי צריך לבלוש אחרי העובדים שלי", הוסיף הרפז.

הרפז מצביע על תופעה חברתית רחבה ומסוכנת, בה חדירה פולשנית לפרטיות הופכת לנורמה והמצב הולך ומחמיר. כחלק מהתופעה, גם אנשים פרטיים מתקינים מצלמות נסתרות שיעקבו אחר המטפלת או עוזרת הבית. "הביטחון האישי נותן לגיטימציה ומאפשר לכל מכשירי הניטור והבילוש להיכנס, אבל מכאן הגלישה לשימוש לא נאות קלה", הוא אומר. לדבריו, יש להחמיר את החקיקה, האכיפה והענישה בתחום הניטור והבילוש.

הרפז מתאר את ההשלכות האפשריות על אדם שחש שהוא נמצא תחת פיקוח מתמיד, גלוי או סמוי. "זה גורם לאנשים להיכנס ללחץ, להיהפך לנוירוטים. היום הרפואה מצביעה על הרבה מחלות שנגרמות מלחץ". מעבר לכך, הוא טוען שהלחץ יכול אף לפגוע בביצועי העובד וכך לחטוא למטרה לחלוטין, "אם אתה יודע שכל הזמן רואים, שומעים, או יכולים להיכנס למחשב שלך, אתה כבר לא אתה. אנשים הופכים למפוחדים כי הם לא רוצים לאבד את מקום העבודה שלהם".

מצד המעסיקים, אין הכרח לנטר היום? אנחנו עובדים בסביבה דיגיטלית מלאת הסחות דעת, והרבה עובדים מהבית.

"יש. אבל חובה להודיע לעובדים שאנחנו מפקחים ומאיזה טעם, להבטיח שנעשה בזה רק שימוש נאות. במקום שיש בו יחסי אמון, העובד והמעסיק חשים בנוח. מי שעובד 10-12 ואפילו 8 שעות, אי אפשר לנתק אותו מהמשפחה או מענייניו הפרטיים, למנוע ממנו לשלוח הודעה לילדים לראות שהכל בסדר איתם".

כלים ששייכים לעולם הישן

נירית כהן, חוקרת ויועצת בתחום עולם העבודה העתידי דווקא לא מאמינה שניטור כזה הוא הכרחי, "במקומות עבודה שעושים את זה, אנשי העולם הישן מפעילים כלים ממנו כדי להתמודד עם מציאות של העולם החדש. פעם עבודה הייתה מקום שהולכים אליו. היום היכולת להסתכל על העובד נעלמה. מישהו שמצלם אנשים שעובדים מהבית כל עשר דקות אומר 'אני רוצה להיות במשרד ליד ולראות שהוא ליד השולחן'. זו לא המטרה ולא העתיד של עבודה מכל מקום".

מסיבה זו, כהן לא מאמינה שהניטור יהפוך לתופעה רחבה. "זה לא יחזיק מים כי אנשים יצביעו ברגליים. אם לאנשים אין ברירה, הם יעשו מה שהם צריכים, וגם יעבדו מתחת לשכר מינימום. אם לאנשים יש ברירה - הם לא יסכימו להתנהגות הזו כי היא פוגענית, בארץ בהייטק זה היה עובר? נראה לך? גם ככה לא מצליחים לגייס מספיק אנשים, וכל הזמן מחפשים דרכים לפנק אותם. אי אפשר לפנק אנשים שמודדים כל נשימה שלהם".

לעומת זאת, כהן מבקשת להזכיר שהרעיון של פרטיות והתפיסה מה לגיטימי משתנה כל הזמן. "אנחנו מסתובבים עם טלפון שיודע איפה אנחנו, מקליט אותנו ועושה בזה שימוש. אנחנו מסכימים כל עוד אנחנו מקבלים ערך שלתפיסתנו גבוה מהנזק. נח לנו שכשאנחנו מחפשים מסעדות אנחנו מקבלים את אלה שברדיוס שלנו, שאנחנו מקבלים אפליקציות ניווט. אם לא נרגיש עם זה בנוח אולי נבטל את האופציה של המכשיר לדעת איפה אנחנו".

בצורה דומה, היא טוענת שגם במקום העבודה יכולים להיות שימושים חיוביים לאיסוף נתונים באמצעות מכשירים. "יש תוכנות שיודעות מה אנחנו עושים על המקלדת ומתריעות אחרי זמן הקלדה מסוים שכדאי לקחת מנוחה. אני מכירה ארגונים שהציגו הבהרה שמהתוכנה הזו לא אוספים מידע. יכול להיות שיש לאמזון התנסות לא טובה עם פציעות וסוגיות בריאותיות של העובדים במחסנים, והצמיד יעזור לאנשים לעשות את עבודתם בצורה בריאה ויתריע על תנועות לא נכונות. כל דבר כזה הוא דו צדדי ואפשר לקחת למקום חיובי של שמירה על הבריאות, או למקום שלילי של שליטה באנשים".

דיברת על אפשרות בחירה לבטל את אופציית הניטור. כמה היא קיימת כשזה משהו שהבוס דורש לעשות?

"בעיניי הבחירה היא חלק גדול מהתשובה לשאלה איפה עובר הגבול מבחינתנו. אנחנו מתרעמים היום כשגוגל מקליטה אותנו בלי רשות או לא נותנת אופציה להגיד שאנחנו לא מסכימים. אם נוכל להיכנס למשרד ולהפעיל אפליקציה שמזהה מיקום, ובתמורה כשניכנס לחדר האורות יידלקו והמזגן יתכוונן, אבל תהיה אופציה לא להסכים ולא ליהנות מזה ומצד שני לשמור על הפרטיות, או לחלופין אם יבהירו לנו מה ייעשה ומה לא עם האינפורמציה - זה בסדר".

פרופ' מיכל בירון, מומחית לניהול משאבי אנוש והתנהגות ארגונית מהחוג למנהל עסקים באוניברסיטת חיפה, טוענת שהכרחי לשמור על איזון בין הרצון של מעסיק לקבל את התפוקה של העובד, אל מול הרווחה האישית של העובד ושמירה על זכויותיו כאדם וכעובד. לדבריה, חשוב שעובד ירגיש שהמנהל סומך עליו ולא שהוא מתייחס אליו כבורג במערכת. "יש דילמה בסיסית למנהל עד כמה הוא יכול לתת לעובד חופש ואוטונומיה, ולסמוך עליו שלא ינצל את זה. אני יכולה להבין את החשש של מנהלים שאם לא יפקחו - יסדרו אותם. אבל זה אינדיבידואלי, ומכשירי פיקוח לא בהכרח יעזרו, כי אני משערת שאפשר למצוא דרך לפרוץ כל מכשיר".

היא מפרטת גם מדוע ניטור הדוק איננו בהכרח יעיל, "יש היום עדויות מחקריות שדווקא מעיסוקים שלא קשורים לעבודה - כשאדם שותה קפה למשל או לוקח הפסקה כדי לשמוע שיר, מגיעות תובנות ופתרונות שקשורים לעבודה. יש אנשים שבפרק זמן קצר ותוך הרבה הסחות דעת ייתנו את אותה תפוקה עבורה אחרים צריכים לעבוד שעות רבות ולהיות רק מרוכזים. צריכים לחשוב על כל עובד כאדם עם ייחודיות ומאפיינים משלו".

את חושבת שמעסיקים מבינים את זה היום?

"אני חושבת שיותר ויותר מעסיקים מכירים בזה ומבינים שאפשר לשים מעקבים ועובד יבצע, אבל הוא יהיה כנראה פחות מאושר, ולא בטוח שיילך את האקסטרה מייל עבורם, ושאם ימצאו דרך להתחבר אליו מהיבטים פנימיים של עניין, אתגר, היבטים חברתיים הם יצטרכו פחות להשתמש בגורמי פיקוח. הוא ירצה להצליח ועל הדרך הם יצליחו כמעסיקים, זה ווין ווין. זה נכון לא רק כלפי עובדים ברמות השכלה גבוהה. מערכת יחסים בין מעסיקים ועובדים היא לטווח ארוך וצריכה להישען על אמון".

גם בירון התייחסה לדור ה-y שהופך לדבריה לדומיננטי בעולם העבודה, בתור עובדים וגם בתור מנהלים. איך אותו דור יתייחס לאמצעי ניטור אלקטרוניים? התשובה בעיניה אינה חד משמעית. "זה דור שרגיל לנהל את הזמן במסגרות פחות רשמיות. הם כופרים בעניין של מסגרת ופיקוח. מצד שני הם גם רגילים שכל מה שהם עושים במידה מסוימת מתועד אז אולי זה פחות יפריע להם. ומצד שלישי, עם כל זה שהם חשופים מאוד, הם יותר הודפים את זה עכשיו, ואומרים שלא רוצים שיידעו עליהם כל דבר".