החופש מהתאגדות

למארק יאנוס מאילינוי הייתה בקשה פשוטה - לא לשלם דמי חבר לוועד עובדים שהוא לא חבר בו. אבל החוק האמריקאי מחייב אותו לעשות את זה בכל זאת, והוא מצא את עצמו במרכז אחד הקרבות המשפטיים המרכזיים של ארה"ב בעת האחרונה - קרב שהגיע השבוע (ב') לדיון בבית המשפט העליון בארה"ב.

27 מדינות בארה"ב חוקקו חוקים שמאפשרים לעובדים לסרב לשלם לוועד עובדים שהם לא חברים בו. אבל בשאר 23 המדינות, שכוללות את המדינות הגדולות ביותר (עם המגזרים הציבוריים המנופחים ביותר) כמו ניו-יורק וקליפורניה, העובדים עדיין חייבים לשלם לוועד - ולא, יפוטרו מעבודתם.

"זו זכותי", אומר יאנוס, שעובד במשרד החינוך של אילינוי, "המאבק של הוועדים הוא לא המאבק שלי. במשך שנים הם תמכו בפוליטיקאים ששמו את המדינה במשבר תקציבי ומשבר פנסיות".

באמצע 2017, מדינת אילינוי פשטה רגל באופן מעשי. היא הכניסה את עצמה לבור של 130 מיליארד דולר בחובות לפנסיות של העובדים שלה, שהיא פשוט לא מסוגלת לשלם. החובות שלה הולכים וגדלים, וסכימת כלל החובות של מדינות ארה"ב מגיע ל-1.3 טריליון (!) דולר. לאלה אחראים גם ועדי העובדים של המגזר הציבורי, שדרשו במהלך השנים פנסיות מנופחות יותר ויותר .

זה לא הניסיון הראשון לבטל את תשלומי הוועדים הכפויים. במשבר הכלכלי של 2008, מורה מקליפורניה בשם רבקה פרידריקס ניסתה להחתים עצומה שהציעה לקצץ בשכר המורים במקום לפטר מורים שלא היו מקורבי הוועד. "אל תדאגי לגביהם", אמרו לה בוועד, "אנחנו מעבירים להם סמינר על איך לקבל כמה שיותר דמי אבטלה". היא זעמה, דרשה להתנתק מהוועד, גילתה שהיא חייבת להמשיך לשלם להם ולקחה את המקרה שלה לבית המשפט העליון. ב-2015 השופטים הגיעו לתוצאת של 4 שופטים נגד מול 4 שופטים בעד. במקרה הנוכחי נוסף שופט תשיעי, ובקרוב נדע את תוצאות העתירה.

לי סונדרס, נשיא ועד עובדי המגזר הציבורי AFSCME, קורא ליאנוס ופרידריקס "טרמפיסטים". "החברים שלנו רוצים שלוועד יהיה כוח", הוא הוסיף, "זו זכותו של יאנוס לפרוש ולא להיות חבר בארגון שלנו. הוא רק צריך לשלם את התשלומים שמשמשים כדי לייצג אותו". זו למעשה, הטענה העיקרית של הוועדים במשפט - העובדים שלא משלמים דמי חבר יהיו "טרמפיסטים" שמנצלים את הוועד כדי להשיג תנאים יותר טובים, בלי לתרום לקופת הוועד.

"אני ניהלתי משא-ומתן על השכר שלי ועל תנאי העבודה לפני שהתחלתי לעבוד בשביל המדינה, ואני אשמח לעשות זאת שוב", אמר יאנוס בתגובה. "תנו לי לצאת, זו זכותי".

בזמן שהקרב המשפטי הזה צפוי להיות מוכרע בארה"ב, ישראל נמצאת רחוק מאוד משם: אנחנו חיים באחת המדינות היחידות בעולם המערבי בה עובדים במקום עבודה מאוגד חייבים לשלם כסף לוועד, לא רק במגזר הציבורי אלא גם במגזר הפרטי.

השיטה הישראלית נקראת "דמי טיפול", ובמסגרתה כל עובד שנמצא במקום עבודה מאוגד חייב לשלם לוועד 0.8% מהשכר שלו גם אם הוא לא רוצה שום קשר לוועד, ומי שחבר חייב בתשלום של 0.95%. לאורך זמן הסכומים האלה מצטברים, המשכורת הממוצעת במגזר הציבורי היא מעל 15 אלף שקל בחודש, מה שאומר שלאורך שנה ישלם העובד הממוצע 1,440 שקל לארגון העובדים, גם אם הוא מרגיש שהוועד לא מועיל לו, או אף פוגע בו. ההסתדרות בישראל משתמשת בכללי המשחק כדי להעשיר את קופתה - שכיום חסויה לחלוטין ואינה שקופה לציבור.

תוצאות המשפט בארה"ב יכולים לפתוח פתח לבשורה עבור עובדים במקומות עבודה מאוגדים שאינם מעוניינים בכך, בארה"ב - אך גם בישראל. בעיניי, חופש ההתאגדות כולל גם את החופש מהתאגדות.

■ הכותב הוא פעיל ב"חופש לכולנו" וחוקר ב"תחרות - עמותה לחקר התעסוקה".