כבודו ואני

כששואלים אמא פולנייה בני כמה הילדים שלה, אנו עלולים לשמוע שעורך הדין בן 6, והרופא יהיה בן 4 באביב הקרוב. גם אני, בעוונותיי, מברך את הילדים שלי תמיד בברכת "שבקרוב תגיע רחוק". עד כמה רחוק אפשר להגיע בקרוב, הכול עניין של בחירה והתמדה.

בשנת 1991 סיימנו, שלושה חברים, את הפקולטה למשפטים בתל-אביב, התגייסנו לצה"ל, לקורס קצינים, ושירתנו יחד בפרקליטות הצבאית עד חודש פברואר 1996. לציון השחרור שכל-כך חיכינו לו ישבנו לשוחח על העתיד הרחוק ובמקביל לתכנן את העתיד הקרוב - מסיבת השחרור במועדון תל-אביבי מקומי.

באותה שיחה של שלושה חברים בשנות ה-20לחייהם על העתיד, על האזרחות שמעבר לפינה ועל הבחירה הנכונה, התמצתה חשיבותה ועוצמתה של יכולת הבחירה. עופר גרוסקופף (שכעבור 10 שנים קראנו לו פרופ' גרוסקופף וכעבור קצת יותר מ-20 שנה, בשבוע האחרון, מונה לשופט בית המשפט העליון הצעיר ביותר כיום), ידע שהכיוון אקדמיה ושיפוט. אני הערכתי שהוא המשפטן המבריק ביותר בישראל - והוא הבין שהדרך הקצרה ביותר בין שתי נקודות היא קו ישר, ומיהר ישר לאוניברסיטה, בדרך הקצרה אל היעד, ולא בזבז אפילו יום אחד בחייו על עבודה כעורך דין.

לגבי קובי שרביט, הסיפור היה שונה. היה ברור (לפחות לי, אני משוחד בכל מה שקשור בחבריי הצנועים) שהוא צפוי להיות עורך הדין הטוב בישראל (בהתחלה לא היה לי קל לבלוט על הרקע של שני אלה), ואם כבר להיות עורך הדין הטוב ביותר, אז ראוי לבחור במשרד עורכי הדין הגדול ביותר, ולכן, בתום חופשת שבת קצרה, קובי החל לעבוד במשרד עורכי הדין הרצוג-פוקס-נאמן, וכיום הוא ראש מחלקת הליטיגציה של המשרד ולוקח חלק בהנהגתו המצומצמת. השיקול אם להצטרף לעבוד בארגון, לטעמי, צריך להיגזר מהשאלה אם בתוך כמה שנים תסכים להיות בעליו או סתם לעמוד בראש הארגון. מעטים מדי מכלכלים כך את צעדיהם.

גם עליי הוטל הנטל לבחור מסלול (עבור רבים, הבעיה בחופש הבחירה היא שאם אתה חייב לבחור, זה כבר לא חופש). אומרים שרק בעלים של חתול יודע שלחתול אין בעלים, ומאחר שכבר בטירונות התחלתי לקבל עונשים ראויים על אי-התאמה למערכת, היה לי ברור שאין שום סיבה להצטרף לחיל הים אם אני יכול להיות פיראט, וידעתי שאני זקוק לחופש, למקום משלי, שבו אנהל, אייסד, איזום, אפתח ואמציא את עצמי. כמו שני חבריי האחרים, הבנתי שחייבים לעשות מעשה, ובתוך יומיים מכרתי את הסובארו ג'סטי שלי ונסעתי עם יעלי לשנה של טיול תרמילים, וכשחזרתי פתחתי עם חבר באסטה למשפטים ברחובות.

אחד המעשים שהשפיעו על דרך חשיבתי לאורך שנים היה הצעד המפורסם שנקט חיים בר-לב, כשהתמנה במהלך מלחמת יום הכיפורים למפקד חזית הדרום, כשהמדינה בערה, החזית דיממה, ומשה דיין ניבא את חורבן הבית השלישי. בר-לב הגיע לחדר הפיקוד בדרום המדמם, פנה למפקדים שהיו בעין הסערה, הודיע שהוא הולך לנוח וביקש שיעירו אותו לתחילת העבודה כעבור שעה. כל הפיקוד ובהמשך החזית נכנסו לפרופורציה והחלו להתנהל בצורה רגועה ומושכלת.

הפעם הראשונה שניסיתי ליישם את הרעיון שלו הייתה בקורס מ"כים, כשהייתי חניך תורן. המפקד הורה לי, לעיני כל חיילי המחלקה, להורות להם לבצע שורה אינסופית של משימות וקצב לנו 5 דקות לכך. הקשבתי, פניתי למחלקה בנוכחותו והודעתי לחיילים שהם משוחררים. באותה שבת הושארתי לבד בבסיס כעונש, וכל הניסיונות להסביר שניסיתי ליישם את שיטת בר-לב, שקודם יירגעו ואחר-כך נבצע, כשלו. קו ההגנה הזה לא עמד לעזרי אז, אבל לא ננטש על-ידי גם בהמשך, שכן אם הכול כבר בוער, אפשר קצת להירגע קודם.

חלפו שני עשורים מאז, ואני סמוך ובטוח שאם הייתי בוחר למשל בחיי אקדמיה, ועופר היה מקים משרד עורכי דין ברחובות - אני לא הייתי נבחר לפני שבוע לבית המשפט העליון, והוא לא היה דואג איך לשלם 100 משכורות מדי חודש.

פעמים רבות אנחנו מקלים ראש בבני 20 מבולבלים, שתועים בדרך ומחכים לאחר-כך. חשוב לזכור שאנשים בשנות ה-20 לחייהם, מה שהיינו פעם, הם אלה שעל-פי רוב קבעו לנו את עתידנו - המשפחתי, החברתי והמקצועי.

העצירה המחויבת למחשבה התכנון וההיכרות האמיתית של החוזקות שלנו חשובות מאין כמותן. הבחירה במקצוע "הנכון" היא ממש צעד ראשוני, ובתוך הבחירה הזו, מסתתרות עוד המון בחירות משנה - חשובות יותר, מותאמות אישית - וחובה, בהקדם, לעצור ולבחון את ההווה וקצת את העתיד.

ואחרי הבחירה, מומלצות גם התמדה והקפדה על הפרטים. כך לדוגמה, לפני 3 שנים, בטיול משפחות בצפון (עופר, קובי ואני, בעזרה קלה מבנות הזוג, הבאנו לעולם 12 ילדים, בחלוקה שווה בינינו), הציע לי עופר להתלוות אליו לטיול רגלי קצר לאורך הירדן. הצטרפתי אליו בצו שיפוטי, ועופר המתמיד, שמקפיד על הפרטים, הזכיר לי שהוא חולם להגיע לשיפוט בעליון ושיתף אותי בכך שהדבר היחיד להערכתו שיכול לחבל בכך, הוא טור טיפשי שלי, שבו אזכיר אותו שלא לצורך. באותו מעמד,הקפדתי לא להגיד לו מה אני חושב עליו, ותחת זאת הבטחתי לו שאשתדל להעניק לו את תרומתי הצנועה לקידומו, בכך שלא אזכיר את הקשר בינינו. השבוע, מיד אחרי שרק עקב התאפקותי ההירואית הוא נבחר, שלחתי לו הודעה שהנדר פקע.