האוטופיה שיכולה להפוך לדיסטופיה: מי ישלוט בעיר החכמה

את הלילה שבין 2 ל-3 במרץ ביליתי על רצפת מתנ"ס במחוז מונרו בפנסילבניה, מאות מטרים מהירידה לכביש 80 מערב. לא היינו לבד. דניס אובריון, אימא לשתיים, שגרה רק חצי שעה נסיעה משם, ישבה מתוסכלת ועטופה בשמיכה לבנה שהצלב האדום תרם. פגשתי גם אבא ושני בניו הקטנים, שנתקעו בשלג רק קילומטרים ספורים מהבית שלו, חולצו בידי רכב משטרתי ונלקחו גם הם למתנ"ס. אנחנו ועוד עשרות אחרים ישנו על אותה הרצפה, מקלט ארעי לצד כביש 611 העצוב.

לכולנו היה אותו הסיפור: גוגל מפות או Waze אמרנו לנו לשנות כיוון ולהחליף מסלול, כי פה חסום או שם פקוק. כמו כבשים שינינו מסלול ונתקענו בשלג. שירות 511 של מדינת פנסילבניה, שאמור לעדכן על המצב בכבישים, בחר לשתוק כל הזמן הזה. במקום עדכונים שוטפים, הוא רק המליץ ליושבים בפקק בכביש המהיר להניע את הרכב לעשר דקות בכל שעה, כדי לחסוך בדלק.

עד 12 בצהריים ישבנו במקלט המומים ומניחים שכל הכבישים סגורים. זה מה שאמרו נציגי העירייה והעזרה הראשונה שתפעלו את המקלט. ב-12 נכנס שוטר ובישר לנו - רק כי שאלנו - שהכביש המהיר פנוי. התאפסנו מהר ונכנסנו לרכב. גילינו שהכביש לא סתם פנוי, אלא ריק לחלוטין. לא ראינו אפילו מכונית אחת לאורך קילומטרים על קילומטרים, באף אחד מהצירים הפעילים באזור. הפקק שהיה שם כמעט 24 שעות נעלם כלא היה.

זה לא מפתיע שאנחנו והאלפים האחרים נמלטנו לגוגל כדי שיתאר ויעדכן על מצב הכבישים, ונכווינו. זה מאוד מפתיע שהמדינה ורשויותיה פשוט ויתרו על תפקידן והפרו את החוזה הבסיסי של מסים אל מול שירותים. במקום לעדכן מה קורה, הן זרקו על גוגל מפות את תפקיד שוטר הכבישים. הן גם לא עדכנו אף אחד בנוגע למצבנו. בשביל זה יש את פייסבוק.

האחריות הציבורית נעה באותה סופת שלגים מהרשויות לענקיות הטק, מבלי שאף אחד מהצדדים ממש התכוון לכך. על כן, זה לא צריך להפתיע שכששני הצדדים כן פועלים מתוך מחשבה ותכנון, התוצאה היא שאותן ענקיות נכנסות לנעלי המדינה בצורה עמוקה הרבה יותר. חברות כמו אלפבית, וואווי או פנסוניק עובדות בימים אלה על אחד הפרויקטים השאפתניים בתולדות תעשיית הטכנולוגיה: לבנות ערים ושכונות מאפס.

השכונה הכי מרושתת בעולם

הביטוי "עיר חכמה" קיים יותר מ-100 שנה, מאז המצאת הרמזור. בשנים האחרונות, עם השתכללות הפס הרחב והאינטרנט, היא הפכה למילת באזז ששגורה בפיהם של ראשי ערים בעולם כולו. כן, כולו. בשונה ממהפכות טכנולוגיות רבות, על העגלה הזאת כולם מנסים לעלות, במזרח ובמערב, בצפון ובדרום. כמו בבריטניה, צרפת וישראל, כך גם בגאנה, קניה ואוגנדה מתכננים ערים חכמות, גם אם רוב האוכלוסייה לא מחוברת לאינטרנט.

העובדה שמדובר בקונספט די אמורפי עוזרת לא מעט. ראשי ערים, רשויות וממשלות לנופף בדגל החדשנות בכל נושא, מניצול מירבי של מקומות חניה וייעול הרמזורים ועד מחזור אשפה. כל עוד יש שם איסוף, ולו המצומצם ביותר, של נתונים על העיר, היא תויגה כעיר חכמה. אלא שענקיות הטכנולוגיה רוצות הרבה יותר מזה: הן רואות בערים שפן ניסיונות מרתק במיוחד, ונכנסות אל תוך הווקום הציבורי. דאנקן ווליאמס, מנהל מכון המחקר של אינטל בלונדון, כינה זאת "מעבדה חיה".

אחד הפרויקטים השאפתניים ביותר כיום הוא של Sidewalk Labs, חברה-בת של אלפבית המחזיקה בגוגל, שהוקמה ב-2015. באוקטובר האחרון קיבלה Sidewalk את השליטה על 49 דונם בחלק הדרום-מזרחי של טורונטו, קנדה. כיום מדובר באזור תעשייתי מלוכלך ורצוף בחנויות חשמל, אינסטלציה ומגרשי חניה, אך לפי חזונה של החברה הוא יהפוך לשכונת מגורים חדשנית בשם קיסייד (Quayside). הפרויקט, שכבר החל לרקום עור וכבישים, צפוי לכלול 3,237 דונם, ולאכלס עשרות אלפי משפחות.

הרעיון שעומד מאחורי הפרויקט, ש-50 מיליון דולר כבר הושקעו בו, לא פחות ממהפכני: לבנות שכונה חדשה, שבה יוטבעו חיישנים ומצלמות בכל מקום כדי לייצר זרם מידע בלתי פוסק. ב-Sidewalk קוראים לזה Ubiquitous Sensing, חישה בכל מקום. כך יוכלו החברה והעירייה לאסוף שורה ארוכה של תובנות: מהם הכבישים ושבילי ההליכה המועדפים, איפה חונים, כמה הולכים לפארק, היכן התושבים עושים שופינג ומתי, מהם הרגלי השימוש בפחים, ומהן רמות הרעש ואיכות האוויר.

על הבסיס הזה מתכוונים ב-Sidewalk לבנות כבישים חדשים, שיתאימו כמובן גם למכוניות אוטונומיות, תחום נוסף שאלפבית מתמקדת בו; לחפור תעלות תת-קרקעיות שישמשו לחלוקת דואר או לפינוי האשפה, וגם לבנות מטה קנדי לגוגל בשכונה. ברוח אלפבית, אחרי בניית הפלטפורמה, מתכננת החברה לאפשר לחברות חיצוניות גישה לטכנולוגיה ולנתונים כדי שיעצבו אפליקציות מתאימות. החברה מבטיחה לעשות את כל זה תוך הענקת גישה דיגיטלית מלאה לכל האזרחים לשירותי בית חכם ולשירותים ציבוריים מקוונים. והכוונה ממש לכל האזרחים: גם קשישים, עניים ונכים. מי שיש לו קצת פחות כסף, לא אמור לסבול מכביש איטי או מטמפרטורת בית נמוכה מדי. עד כאן, נשמע אוטופי. אבל יש בעיה רצינית אחת בסיפור הזה: שקיפות.

כשגילו בטורונטו על הפרויקט הזה, הוא זכה לפרסום ועניין כה רב שלפוליטיקאים נותר רק להצטרף לחגיגה. ראש העיר וחברי המועצה שמחו להשתייך למשהו שמדיף ניחוח יצירתי, טכנולוגי, חדשני וירוק ולא הערימו קשיים על התוכנית החדשה. "הפרויקט יהיה מודל עבור אחרים, לא רק בקנדה אלא בעולם כולו", אמר ראש ממשלת קנדה ג'סטין טרודו. בדצמבר, כשהגיע הפרויקט לאישור מועצת העיר, הוא נתקל רק בקול מחאה אחד. "לציבור מגיע להבין את כל ההיבטים של ההסכם, ולהחליט בעצמם אם זה הסכם שטוב לטורונטו", אמר חבר המועצה דנזל מינאן-וונג.

יש בסיס לעמדה של מינאן-וונג: בשום מקום בפרסומים לא הובהר מי יוכל לקבל גישה לנתונים, מי לא, מה בדיוק אפשר יהיה לעשות איתם, ומה רמת המעורבות והאחריות של הרשויות בכל זה. כל מה שפורסם הוא סיכום של ארבעה עמודים בין Sidewalk לתאגיד הפיתוח העירוני Waterfront Toronto, האחראי על המרחב האורבני המדובר, שממנו עולה התחייבות קנדית להשקיע 1.25 מיליארד דולר קנדי בשיפורים סביבתיים. החוזה בין השתיים אינו מסמך ציבורי, וכולל סעיפים סודיים.

בלי משקולות פוליטיות

כשחושבים על זה, הפרויקט של אלפבית לא ממש מופרך. הרי מה עושות חברות טכנולוגיה רבות, ובעיקר סטארט-אפים? לוקחים רעיון קיים ומנסים ליצור גרסאות מוצלחות יותר שלו. הדואר הפך לאלקטרוני, הטלפון הפך לנייד ואז לחכם, המוניות הוחלפו באובר והמלונות ב-Airbnb. אז למה לא להמציא מחדש את העיר? החברות יכולות לעשות זאת כשהן משוחררות מתפיסות קיימות של תכנון ערים, ובעיקר מכבלי מדיניות עירונית ודינמיקה פוליטית שמונעת שינוי.

 דיסבורג, גרמניה / צילום: Shutterstock/ א.ס.א.פ קרייטיב

"אנחנו מאמינים", אמר לאחרונה דן דוקטורוף העומד בראש Sidewalk, "שאם נשלב את התכנון העירוני הטוב ביותר עם הטכנולוגיה המתקדמת ביותר, נוכל לשפר באופן משמעותי את חיי האזרחים. לצערנו, לא מצאנו עיר אחת שנוכל להשתמש בה כמודל". הגב הכלכלי של אלפבית אפשר להם פשוט לבנות שכונה חדשה.

אלפבית לא לבד במירוץ הזה. בנובמבר הזניקה סיסקו תוכנית מימון של עד מיליארד דולר לרשויות כדי לקדם פיתוח של מרכיבים "חכמים" בערים שלהן. זאת מתוך הנחה שכל עיר רוצה להתמקד בממד אחר: מערכת התאורה, ניהול הפסולת, שדרוג הביטחון העירוני או ייעול התנועה. "אנחנו לא יכולים לפתור את כל הבעיות", אמר מנהל מחלקת הערים החכמות בסיסקו, מוניש חטרפאל, "רק לסייע היכן שהתועלת הכספית היא הברורה ביותר והתגובה של העיר לאזרחים משתפרת".

החברה היפנית פנסוניק כבר החלה להניח תשתית חדשה בדנוור, קולורדו. בשטח שומם, המתפרס על פני 400 דונם ליד נמל התעופה המקומי, התקינה פנסוניק אינטרנט אלחוטי חינם, מצלמות אבטחה וחיישנים שמודדים רמות זיהום - ופועלים כולם על בסיס אנרגיה סולרית. גם כאן, מדובר בסוג של ניסוי כלים. וואווי הסינית חתמה בינואר על מזכר הבנות עם העיר הגרמנית דיסבורג, המונה כחצי מיליון תושבים, על מנת לרשת אותה בתאורת רחוב חכמה, לייעל את ניהול התחבורה ולשפר את השירותים המקוונים.

 דיסבורג, גרמניה / צילום: Shutterstock/ א.ס.א.פ קרייטיב

והרשימה נמשכת. IBM הפכה את ריו דה ז'ניירו לעיר חכמה לקראת האולימפיאדה האחרונה, בדגש על הבטיחות העירונית. בנוקיה השיקו בחודש שעבר יחידה שאחראית לדבריה לפתח "חישה כשירות" לערים על גבי רשתות בלוקצ'יין (כי למה לא להוסיף עוד מילת באזז). מדובר בשירות שיציע לערים ורשויות ממשלתיות לאסוף, לנהל ולנתח נתונים מהערים על בסיס חוזים חכמים. החממה הנמרצת Y Combinator מובילה כבר יותר משנה תוכנית בנושא. גם אמזון, מיקרוסופט, GE וקוואלקום בתמונה.

כשהאוטופיה הופכת לדיסטופיה

אז מה הסכנה בפרויקטים האלה, שנשמעים מלאי כוונות טובות? הבעיה היא שבלי פיקוח, האוטופיה העירונית יכולה להפוך בקלות לדיסטופיה, או סתם לא להגשים את מטרותיה. הפרויקט של IBM בריו זכה לתהילה בשל היקפו, אך מחקרים מאוחרים מצאו שהעירייה הפכה אותו לכלי שמעמיק את אי-השוויון ושמטפל בעיקר בשכונות העשירות. בדולרה שבהודו הפקיעו שטחים מחקלאים קשיי יום כדי לצאת בפרויקט עיר חכמה חדש, ובדרום קוריאה העיר החכמה סונגדו נותרה עיר רפאים, שתוארה בידי כ"דוממת ופוסט-אפוקליפטית".

וזה המקום להזכיר את התמריץ שמניע את כניסת ענקיות הטכנולוגיה לשוק הערים החכמות. ההערכות הן שעד 2025 היקפו יהיה 2.6 טריליון דולר, וכפי שלמדנו בשנים האחרונות, מי ששולט במידע - שולט בכסף. ב-Sidewalk אמנם מציינים כי הם לא מתכננים למכור את הנתונים שיאספו, אך דוקטורוף אמר לאתר The Verge "אנחנו בעסק הזה כדי להרוויח". הציפייה שהחברות ישפרו את הערים באופן שתורם בהכרח לרווחת הכלל, ולא לאינטרסים שלהן, נראית מופרכת. במיוחד על רקע התפתחות ענף הבינה המלאכותית, שהופכת את הצמא לנתונים לגדול במיוחד.

 דנבר, קולורדו / צילום: Shutterstock/ א.ס.א.פ קרייטיב

חברות הטכנולוגיה השתלטו בשנים האחרונות על רוב היבטי חיינו. הן עיצבו את הדרך שבה אנו צורכים בגדים, מזון ובידור; הן שולטות בתכנים שניחשף אליהן, ובאיזו תדירות; הן אפילו משבשות את מצב הרוח שלנו, רק כדי לבדוק מה קורה (תשאלו את פייסבוק והניסויים שהיא ערכה בפיד). כעת הן החלו לתכנן מחדש את האופן שבו נכון וחכם לארגן את החיים העירוניים.

משטר אלגוריתמי כזה עלול לטשטש את ההפרדה בין החיים הפרטיים והציבוריים, וליצור ערים שבהן אי אפשר להיעלם. הוא גם צפוי להסיט את האחריות מהעיר ומהמדינה אל חברות הטכנולוגיה, ממש כמו בזמן סופת השלגים שלנו. ההחלטות, יקבלו תיקוף והצדקה בשל האלגוריתם, ולשאול את האזרחים מה הם רוצים יהפוך למיותר, מסורבל. ניתוח הנתונים על כל החלטה, בחירה ופעולה במרחב הציבורי, יאפשר כביכול להבין מה אנחנו באמת רוצים.

 טורונטו, קנדה / צילום: Shutterstock/ א.ס.א.פ קרייטיב

זה אולי נתון לוויכוח או מחאה בערים מערביות כמו טורונטו, אבל במקומות שבהם המשטרים נוקשים יותר, לאזרחים לא נותר אלא לקבל על עצמם את מכבש הניטור. במחוז שינג'יאנג בסין, למשל, מקימים "חומה גדולה" דיגיטלית הכוללת חיישנים, מצלמות ומערכות לזיהוי פנים. היא אמורה למנוע כניסת קבוצות אתניות שונות, או לזהות אם "בעלי עניין" (אסירים משוחררים או אזרחים שנמצאים ברשימות מעקב) מתרחקים יותר מדי מביתם וממקום עבודתם. השאלה מי מארגן את החיים הפרטיים שלנו נענתה כבר מזמן: חברות הטכנולוגיה. עכשיו השאלה היא אם הן ינהלו גם את החיים הציבוריים שלנו.