הייתי בחומוסייה בלי לאכול חומוס, וכן, זה היה נפלא

היינו בחומוסייה ולא אכלנו חומוס.

החיפוש הנצחי (שלי לפחות) אחרי חומוס טוב, מוליך אותך לפעמים למפגשים ולמקומות שבכל מצב אחר לא היית נקלע אליהם. לפחות לא פחדן יושב בית כמוני.

החיפוש אחרי חומוס אבו טאהר, למשל, הוליך אותי לרחוב הקצבים בשוק של ירושלים המזרחית, רחוב שאפילו קרניבור כמוני יכול בקלות להפוך לצמחוני למראה חלקי הפנים התלויים בו בראש חוצות.

או הפעם ההיא שבה מצאתי את עצמי, על אשתי וילדיי, מתפתל במעלה הכביש באום אל פאחם אל עבר חומוסיית אבן סינא, גם כשהמבטים שננעצו בי הפכו ללא נעימים.

 חומוס עם בשר / צילום: חיליק גורפינקל

אל תבינו אותי לא נכון, אני לא ממש מהמחנה של השר ליברמן בכל הקשור ליישוב הערבי הגדול הזה, אבל גם אני מבין מתי אני לא רצוי. הייתה גם הפעם ההיא בלינא המיתולוגית בירושלים המזרחית, עת אבן קטנה התעופפה לחלל החומוסייה הקטנה.

טוב, זה מתחיל להישמע בכל זאת כמו מניפסט פוליטי, וזו ממש לא הכוונה. הכוונה היא, להמחיש שגם מי שכבר בגיל שש חתם קבע אצל אבו חסן (או כל חומוסייה אחרת במקרה שלכם, ותהיו לי בריאים), לא יפסיק לעולם לחפש את המנה הבאה. וגם אם לא יודה בכך שאולי פגש מנה טובה יותר מאשר זו המוגשת בחומוסיית הבית שלו (כלומר באבו חסן, במקרה שלי, ושל עוד רבים וטובים), לעולם לא יחדל לחפש. שהרי זוהי מהותו של החומוסולוג, החיפוש הנצחי. פילוסופיית חומוס בגרוש, או בעשרים שקל, מחירה הממוצע של מנה.

החיפוש הנצחי הזה הוביל אותי הפעם לחומוסיית אלח'יאט בתרשיחא. הייתי כאן פעם, לפני עשור בערך, כשכתבתי את "מסע קולינרי - מדריך מפה לטיולי אוכל", ספר ש"אילץ" אותי לאכול במאות מסעדות, לפעמים ארבע ביום.

נדמה לי שבפעם ההיא אכן אכלתי בעוד מקום, חומוסיית עטאף, השוכנת ממש מול אלח'יאט, שאותה מנהל מאהר דאוד, בן-דודו של חביב דאוד ממסעדת עזבה הנהדרת בכפר ראמה (מסעדה שגם בה מוגש חומוס אלוהי).

על אלח'יאט סיפרתי באותו ספר שבעליה הוא "עובדת סוציאלית", כפי שכינה את עצמו בצחוק ואף הסביר בצחוק שכל המכתבים אליו נפתחים בפנייה "גברת נכבדה", מאחר שידוע הוא שכל העובדים הסוציאליים הם עובדות. והנה, על אף שהגיע למעלת מנהל השירות הסוציאלי בבית-החולים זיו (שבו לדעתי עבד גם חביב דאוד מעזבה) המשיכו לפנות אליו בתואר גברת. ולמרות שהגיע למעמד הנכבד הזה, בכל זאת פתח חומוסייה. ללמדכם.

מבולבלים? אל תהיו. הנה בא האוכל. ולצדו הווידוי הנורא. הייתי בחומוסייה ולא אכלתי חומוס. טוב, בערך.

הביקור הנוכחי שלי באלח'יאט, על טפי ואשתי, התקדם אמנם לפי המתוכנן וכלל סיור קצר בכפר המקסים, שחלקו העתיק שווה גם סיבוב שלכם.

אלא שבמקום להזמין, קום איל פו, מסבחה או משוושה כפי שהיא מכונה בגליל, או חומוס פול, הלכנו הפעם על חומוס עם בשר, כדי שלקטנצ'יק (שכבר אינו קטן כל כך) יהיה מה לאכול.

אין שיפודים בחומוסייה הזו. וטוב שכך. אבל יש הרבה יותר מחומוס או חומוס עם בשר, שאגב היה מעולה, עטוף בשמן זית ירקרק, מריר ועשיר ונהדר, כמו שאני אוהב.

וכך מצאנו את עצמנו מתענגים על סלט חם של עילת', הלא הוא עולש הבר, שלל חורף מקסים ונהדר שאפילו השבלול הזעיר שהתגלה בו לא קלקל את הנאתנו (אם כי נדמה לי שהקטן נבהל, אפילו שאינו אוכל כאלה).

עוד הזמנו מנת מנזלה מסורתית של חצילים ברוטב עגבניות, מנה שאני כל כך אוהב וכאן בוצעה לעילא ולעילא, סלט ג'רג'יר, הלוא הוא הגרגיר, מועשר בעגבניות וקצת בצל ומרענן לאללה, סלט חצילים בטחינה שגם הוא לא קטל קנים.

 סלט חצילים בטחינה / צילום: חיליק גורפינקל

המלצר המקסים ששירת אותנו ידע גם לעצור את מבול ההזמנות שלנו ולהסביר שזה יותר מדי, וטוב שהקשבנו לו. כל זה קרה במרפסת היפה של המסעדה הקטנה, שהיא כמו שאתם מבינים הרבה יותר מחומוסייה. מסעדה ביתית שנשארה בדיוק כמו שהייתה לפני עשור וכנראה גם הרבה קודם.

בדרך חזרה למכונית עצרנו אצל מוכר הפקאנים וקנינו חצי קילו מקולף, טרי ישר מהעץ. קינחנו בגלידה קטנה בסניף המקורי של גלידריית בוזה בר, וידענו גן עדן בחיינו.

כדאי להכיר

עולש. בשלנים רבים וטובים מכירים את החוביזה, אבל לא כולם מזהים את העולש (עילת', בערבית) או יודעים מה לעשות בו. ובכן, בעלים הללו עושים בדיוק מה שעושים בחוביזה. מטגנים תועפות בצל בשמן זית, וכשהוא מזהיב מוסיפים עולש בר שטוף וקצוץ ונותנים לו "לנבול" במחבת. מתבלים במלח ובפלפל, סוחטים לימון מגישים חם, פושר או קר.

מסעדת אלח'יאט

פרטים: השוק 22, מעלות תרשיחא (או בקיצור תרשיחא).

טל' 077-9100141, א'08:00 -15:00, ב'-ש' 08:00-16:00.

מחירים: 178 שקל הכול ביחד לארבעה סועדים

השורה התחתונה

מצוין ושווה כל שקל